פרידה: רחמים עצמיים לא עוזרים לאף אחד
פרידה היא שם כולל למספר אובדנים: אני מאבדת את האישיות שאני כל כך מעריצה, את הגוף החמים שמחבק אותי חזק כל לילה ומוחק את תלאות היום, את הבית היפה שאני כל כך אוהבת והחיים הבטוחים והשלווים שסימל, את החלום על שמלה לבנה ועתיד משותף. אני אתגבר, הגירסה שלי
פרידה היא לא דבר אחד אלא שם כולל למספר אובדנים: אני מאבדת את האישיות שאני כל כך מעריצה, את הגוף החמים שמחבק אותי חזק כל לילה ומוחק את תלאות היום, את הבית היפה שאני כל כך אוהבת והחיים הבטוחים והשלווים שסימל, את החלום על שמלה לבנה ועתיד משותף. בקרוב אמצא עצמי שוב לבד, בלי האדם שאני נושאת אליו עיניים מעריצות, בלי הגוף שינחם אותי בסוף היום, בעולם קר ולא אכפתי, אוספת את הרסיסים של החיים שרציתי שיהיו לי.
בוּ-הוּ.
ועכשיו, בואו נעצור את בדד שמתנגן שם ברקע ונהיה יותר פרודוקטיביים. רחמים עצמיים הם הפתרון הקל והמתבקש במצב כזה, אפילו יש עידוד מצד החברה, אני אמורה להיות שבורה ומרוסקת. הבעיה היחידה עם רחמים עצמיים הם שהם לא עוזרים לאף אחד, בטח לא לי. אז אם לא רחמים עצמיים, מה כן?
לשנוא את I will survive. השיר המפורסם של גלוריה גיינור, כביכול שיר העצמה נשית זקוף גב, הוא למעשה שיר המעודד את הפוסטמיוּת באשר היא. הלב של הבחורה בשיר התנפץ לרסיסים, היא בכתה וריחמה על עצמה לילות רבים, למעשה, ההישג היחיד שלה הוא שהיא שרדה. וואו, כל הכבוד קוקי, לא לקחת ציאניד ולא נדרסת כשיצאת מהבית לקנות עוד חבילת טישיו, אכן הישג מדהים שחובה לכתוב עליו שיר. וואלה, יש לי שאיפות יותר גבוהות מזה, ואם כבר שיר פרידה, אני מעדיפה לאמץ את השיר הזוכה בכוכב נולד האחרון. לא לבכות על מה שהיה, אלא להרים כוס יין לחיי החיים החדשים שלי.
לא להשמיץ. חברה שלי הציעה למחוק אותו מהפייסבוק שלה (כן, זה ילמד אותו לקח), אחרת ציינה כמה אנחנו שונאות אותו ואת כל הגברים באשר הם, שלישית הזכירה כמה דברים מעצבנים שהוא עשה. נכון, קל וכיף להשמיץ את הצד השני, אין כמו כמה השמצות ולכלוכים לשפר את מצב הרוח ולהרגיש הכי בסדר וצודקת בעולם, אבל אין לי שום כוונה לעשות את זה. הייתי איתו כי הוא אדם נפלא שאני מעריכה מאוד, העובדה שאנחנו לא יחד אינה משנה את זה, הוא עדיין איש נפלא, אני מאחלת לו הצלחה ואושר בהמשך חייו ולא רוצה לשמוע מילה רעה עליו. הבנתם?
מה זאת אומרת אני לא חייבת להיות חזקה לידך?
להיות חזקה. כמה ימים אחרי הפרידה ידיד שלי אסף אותי מביתי. לרוע מזלו הוא עשה טעות ושאל אותי שאלה טעונה מאוד: "מה שלומך?". הגבתי כמו שכל אדם נורמלי היה מגיב לשאלה כזאת - התחלתי לבכות. הוא קלט שאני מנסה לבלוע את הבכי ואמר "זה בסדר מאי, את לא צריכה להיות חזקה לידי". תוך שניות הבכי נעלם. מה זאת אומרת אני לא חייבת להיות חזקה לידך? הבכי והרחמים העצמיים הם כדור שלג, אם ארשה לעצמי לזרום איתם רק כי אתה לידי הם לא ייעלמו ברגע שתלך. בסופו של דבר אני עדיין צריכה ללכת לעבודה, לישון בלילה - לחיות כרגיל, ואף אחד לא יכול להיות לצידי בכל רגע נתון ולאחות את השברים. אז אני מעדיפה פשוט לוותר על הקטע הזה ולא להישבר. איך עושים את זה? עברו לסעיף הבא.להדחיק במלוא העוז. לבכות כל היום זה אולי מאוד רומנטי בסרטים, במציאות זה עושה כאבי ראש איומים, אף נוזל ועיגולים מסביב לעיניים שגורמים לי להיראות מאוד לא חמודה. גרוע מזה, זה גם לא עוזר. נכון, כל מיני תיאוריות פסיכולוגיות אומרות שחשוב לעבד ולהכיל את האובדן, אולי זה נכון, אולי לא, בטוח שזה עוזר לכמה פסיכולוגים לסגור את החודש. בפועל, הכאב הולך ופוחת עם הזמן, בין אם מרגישים אותו ובין אם נועלים אותו בחדר סגור ובאים לבקר אותו מדי פעם.
לא בא לי להרגיש את הכאב, בסדר? אז יש אנשים שמצקצקים בלשונם או מסבירים לי שההדחקה שלי לא בריאה ומתישהו זה יבוא אלי בהפוכה. יסלחו לי כל בעלי הכוונות הטובות, אבל אני לא חושבת שמדובר באמת בדאגה לשלומי אלא במשהו אחר - בחורה אחרי קשר ארוך אמורה להתאבל, ולא מוצא חן בעיניהם שזה לא קורה - זה מערער את הסדר החברתי הבטוח שהם מכירים. מה לעשות, לא בא לי ללכת בשחור, תתמודדו, או לכו למצוא מישהו אחר לרחם עליו.
להיות אגואיסטית ופשוט לנוח. מצטערת, גם היום לא בא לי לקפוץ לבירה, לא, גם לא בא לי לצאת למסיבה בסופ"ש. נכון, לא יפה מצידי שנזכרתי להתקשר רק ברגע האחרון ולהגיד שאני במרכז, מה לעשות, אני קצת מעופפת בזמן האחרון, לא חשבתי על זה. כרגע, הדבר שאני הכי רוצה לעשות זה לקרוא ספר וללכת לישון מוקדם. לא יפה להתנתק, אבל אנחנו מכירים מספיק זמן, תסלחו לי חברים יקרים, מבטיחה לחזור בקרוב.
- סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם פרידה
לפנייה לכתב/ת 
