פאפאדיכי

ב־2007 לא היתה מלחמה. מנשה נוי עמד בפני סיום הצילומים המפרכים של "פאפאדיזי" בפקיעין, החל בחזרות לדרמה הפוליטית "פולישוק" והתכונן לבליץ יחסי הציבור לקראת העונה השנייה של "פרשת השבוע", שדווקא עסקה במלחמה: מלחמת לבנון השנייה.

קשה לחשוב על יצירה נוספת שנדרשה לנושא כל כך מהר ומדויק, והעיתונים עטו על הסחורה כמו ניצים: כולם רצו לנגוס חתיכה ממנשה, שבעצמו, כך מספרת האגדה, נושא טראומה קרבית כואבת ממלחמת לבנון הראשונה. רצו לדבר איתו על זיכרונות, על הלם קרב, על פצעים נפשיים מדממים, בלי לדעת שברגעים אלה ממש נוי נשבר לרסיסים באופן שהזכיר לו יותר מכל את התמוטטות העצבים שחווה כקצין בן 24.

בהקרנת "ואלס עם באשיר" עם קרן מור אשתו (צילום: אוהד רומנו)

בשנה שעברה העדיף מנשה השבור לשתוק באשר למצבו האישי. היום, כשבאופן אירוני או סתם אפל רוחות המלחמה שוב מנשבות אצלנו, הוא דווקא רוצה לדבר, לספר לעולם על נס כדורי הציפרלקס ולהבהיר ערב עליית העונה השלישית של "פרשת השבוע" המופתית כי השמועות על התחרפנותו הסופית באמת היו מוקדמות. נוי עוד איתנו כנראה להרבה זמן, הגם שאת החורף הקודם הוא ישמח לשכוח.

"זה התחיל בשלבי הצילום האחרונים של 'פאפאדיזי'. הרגשתי שאני מתחיל להיות עייף, וכל הזמן הייתי נורא מודאג. התחלתי לאבד תיאבון, לא אכלתי כמעט, זה הגיע לכך שאנשים לא זיהו אותי".

מה גרם לזה?

"עודף מאמץ פיזי, נפשי, רגשי ואינטלקטואלי. דאגות. וגם יותר מדי קפה וסיגריות. 'פאפאדיזי' היתה הפעם הראשונה שלי כמפיק שמתמודד עם תקציב, והרגשתי שאני מאבד שליטה. גיליתי על עצמי שאני לוקח את זה קשה מדי. היו לי סרטים שהנה, נושים ידפקו לי בבית, ממש פחדתי שזה מה שהולך להיות. הייתי מתעורר שלוש פעמים בלילה בגלל איזו חשבונית טיפשית, אתה מגלה ששטוף זיעה זה לא דימוי, זה אומר שהמיטה שלך פשוט רטובה. היום אני אומר בדיעבד שאני מקנא באנשים כמו ברנרד מיידוף, שחייבים לכל העולם וישנים כמו תינוקות".

"הקדימה את זמנה". פאפאדיזי

דיכאון.

"יש לי בעיה עם המילה, כי היא באה מדיכוי וזה לא נשמע לי מדויק. זה יותר שבור. עייף. פעם היו קוראים לזה התמוטטות עצבים. פשוט אין לך. נגמר לך".

עד לאן זה הגיע?

"לזה שחודש וחצי לא יצאתי מהבית. הייתי עייף, באפיסת כוחות. הבנתי שאת 'פולישוק' אני לא אצליח לעשות, אז באתי לשמוליק הספרי, שכתב את התפקיד בשבילי, ואמרתי לו שאני גמור. אין לי כוח, אין לי קול, כלום. הוא אמר, בוא כמו שאתה, הוא נורא רצה, אבל לא יכולתי לעשות את זה, זו אפילו לא היתה החלטה, אלא עובדה. הם כל הזמן דחו את הצילומים בשבילי, וככל שעושים, אתה מרגיש לא בסדר ומנסה לגייס כוחות, אבל לא יכולתי".

בסוף לקחו את ששון גבאי במקומך.

"נכון, למרות שכל הזמן דוחים את השידור של זה ובדיעבד מתברר שהייתי יכול להספיק להתאושש ולעשות את זה. ולמה זה מנוול מצד קשת? כי פתאום יש להם זמן. אותם אנשים שקודם אמרו לי שהתחייבתי ולחצו עליי, וכולם געשו סביבי, עכשיו דחו את זה והכל בגלל כסף". מקשת נמסר ש"מנשה נוי ביטל את השתתפותו ככוכב התוכנית כמה ימים בלבד לפני תחילת הצילומים, כאשר כבר פעל מערך שלם של צוות פיתוח, הפקה וצילום. למעשה מדובר בפעם השנייה שבה ביקש לדחות את מועד הצילומים בשל צילומיו לסדרה נוספת ואנו נעתרנו לבקשתו. לצערנו, הפעם בהתרעה זו הדבר היה בלתי אפשרי. שיבוץ הסדרה כשלעצמו אינו קשור למועד הצילומים אלא לשיקולי לוח והיא תעלה כמתוכנן בחודשים הקרובים".

איך הגיבו למצב מסביב?

"זה היה מפחיד לקרן (מור, האשה שלצידו - ה.ב) ולאנשים מסביבי, זה משהו שמזעזע את כל העסק. אתה רוצה למות. לפחות בהתחלה. זה סוג של מוות. לי אולי זה היה פחות מפחיד, כי הכרתי את זה כבר. אחרי מלחמת לבנון הייתי כמו חיה פצועה שנקרע אצלה משהו בפנים. הייתי בחור צעיר שמחפש את דרכו בחיים, למדתי ארכיטקטורה בטכניון ובמקביל היתה אהבה נכזבת, ובדחף אלים שברתי את כל הכלים, עזבתי את הלימודים, חזרתי להורים בתל אביב ובמשך שנה וחצי לא יצאתי מהמיטה".

לפני כן היית בסדר?

"כן, הייתי המודל הכי יפה לנער הישראלי, קצין בגולני, גדלתי על ערכים מסוימים, ואז אתה מוצא את עצמך עומד בפאתי ביירות, וזה לא הצבא שאתה מכיר, לא הערכים שאתה מכיר, אתה רואה תופת וגיהינום ועסוק רק בלהציל את עצמך ואת החיילים שלך. ואז אתה בא לכאן ושונא את כולם, שמאל וימין, ולא מאמין לאף אחד. לא שייך לשום דבר, כולם כאן לומדים וחוגגים ומזדיינים וסבבה להם, בזמן שאתה נפלת. סיטואציה דמיונית".

אני מדברת איתך ורואה את הסרט "ואלס עם באשיר" מול העיניים.

"בלי להצטנע, אני אומר לכולם שזה גם עליי, אני באשיר. ארי פולמן, שגם כותב את 'פרשת השבוע', ביסס את זה על החוויות של הדור שלנו, על הסיפור שמכרו לנו. הרי מלחמה זו חוויה מרגשת. כשאתה

שם, אתה לא מפחד ממוות, ואתה רוצה לאנוס ולבזוז, זה מוציא ממך את החיה שבאדם, אבל אתה בוחר שלא להתנהג ככה, לא להיות חיה כמו האמריקאים בעיראק, ואני מאמין שרובנו באמת לא עשינו את זה. אבל זה סוג של דיכוי, זה מכניס אותך להלם מאימפוטנציה. והכל בשורה התחתונה פשוט לא שווה את זה. לא שווה מכה. זה לא מוסרי, לא כלפי עצמך ולא כלפי האויב שלך".

נאום הזכייה שלו היה די אישי, לא פוליטי.

"נכון, ואני שמח. הזכייה הזו באמת לא קשורה לקולנוע לאומי או ישראלי. זה סרט עצמאי לגמרי. יש משהו פוליטי בסרט, כי כולנו גם פוליטיים, אבל זה ממש לא סרט מטעם, וכל הטוקבקים שאנשים כותבים בעניין הזה לא רלוונטיים לכלום".

דיברתם?

"אחרי חלופה של אסמסים עם ארי ערב גלובוס הזהב, הוא התקשר אליי. כנראה שהוא בדיוק יצא מהטקס לעשן סיגרייה ואני הייתי אחד מהטלפונים הראשונים שלו. הוא היה לגמרי מאושר. אמרתי לו שהוא יצא גוד לוקינג. תשמעי, זה ניצחון של החברה שלנו ואני ממש גאה, במיוחד שזה סרט שהוא עבודת יד של ארי. הוא עבד עליו בתנאים מאוד קשים, בכל פעם גייס לו עוד ועוד כסף, ולמרות שהיה לו צוות גדול וטוב, הרבה מהעבודה היא עבודה של איש אחד עם חלום".

ואיך אתה מרגיש כלפי מה שקורה עכשיו בעזה?

"כרגע אני לא מרשה לעצמי לשאול יותר מדי שאלות. כל מה שאני חושב עליו זה שיש כאן שני צדדים שהגיעו לחוסר יכולת אנושית למצוא פתרון, ואין עניין של מלחמת ברירה או אין ברירה, אלא מלחמת השמדה. בסוף מישהו ישמיד מישהו, הגענו למקום שנגמרו המילים, לא הצלחנו לפתור דברים במשא ומתן ושני הצדדים הובילו את עצמם למצב הקיצוני הזה. אבחנות צבאיות אין לי עכשיו. אני מגולני, זה פיקוד הצפון, אני לא מתמצא בדרום, ואולי גם התבגרתי והבנתי שאני שחקן ולא צריך להביע את דעתי בדברים שאני לא מבין בהם. גם לא הייתי רוצה לעשות את מה שעשו לי במלחמת לבנון, שאנשים בתל אביב שיש להם את הפריבילגיה לדבר, היו קורעים אותנו החיילים לגזרים".

אז במילים אחרות, זה לא הזמן לדבר? זה זמן לאחדות?

"זה לא שאני רוצה להצטרף לאווירה הזאת מסביב, שכולם רוצים להיות באיזה חיבוק. אנחנו לא צריכים את זה. אבל אני חושב שעכשיו הכי חשוב לשמור על איפוק מפני הבעת דעה ולא להשיא עצות".

אם יש קו מקשר בין הדיכאון האחרון לראשון שחווה נוי, הוא תחושה של תלישות, בדידות, חוסר אמון בסביבה. הפעם אפשר היה בקלות למצוא את האשמים - מה שנהוג לקרוא אצלנו, התעשייה. לאחר שנוי ושותפו ליצירת "פאפאדיזי", אורי ששון, קיבלו דחייה מהערוצים המסחריים, הם הבינו שכדי להפוך את המיזם על רועה העיזים היווני לקאלט שהוא ראוי לו, הם חייבים להזיע יותר משחשבו.

העובדה שבעת שידור המוצר ב־yes הוא התקבל בקרירות מסוימת על ידי מבקרים וצופים, לא הוסיפה נחת: "צילמנו את הכל ב־43 ימים, בתקציב נמוך, זה היה מאוד קשה. לפניו התחלנו משהו שלא הצלחנו להרים, אי אפשר היה לדבר עם אף אחד. זאת השיטה המחורבנת שהם בנו, אומרים לך שטלוויזיה פונה היום רק לגילאי 12 עד 25, בכלל לא מעניין אותם קהל מבוגר יותר.

למרות שאנחנו המבוגרים בעלי כרטיסי אשראי שמשלמים על המינויים, הטלוויזיה פונה לילדים המפגרים שיושבים מול המסך כל היום. בגלל זה עושים 50 תוכניות יומיות במכה ולא דברים אחרים. הלכנו מקשת עד לפלטפורמה האינטרנטית הכי אזוטרית עם הרעיון המקורי שלנו, ואי אפשר היה להרים את זה בכלל. בסוף הלכנו על 'פאפאדיזי', כי הבנו שיהיה יותר זול להפיק את זה. ואז עלינו עם זה ביוטיוב, והיה פיילוט מספיק אטרקטיבי כדי ש־yes ירצו להפיק את זה".

ציפית ש"פאפאדיזי" יצליח יותר?

"אורי היה יותר אופטימי ממני. אמרתי לו כבר בהתחלה שאני מכיר את עצמי ויש לי ניסיון עם עצמי, זה לא יהיה 'כוכב נולד', יהיה לזה מספר אוהדים מסוים, וזה בערך מה שקורה. אולי זה ישתנה בעתיד, יקבל איזו בעיטה, אבל הבעיה היא שכשאתה מגיע לזכיין הוא בכלל לא מבין מה יש לו ביד. עברתי את זה בצורה הכי חריפה גם עם סרטים כמו 'בטרנד' ו'מייד אין יזראל' ו'פיץ', קלטתי כבר את הנבזות של הערוצים המסחריים. השקר שם כל כך גדול שבגלל סכסוכי האגו האישיים שלהם, של למי יש יותר גדול, הם באים ומקשקשים לך שהיצירה שלך לא ראויה".

הופתעת מהכתף הקרה?

"הייתי מוכן לכל, כלום לא מפתיע אותי בתעשייה הזו".

ולדיכאון הגעת מוכן?

"כשיש לך משפחה אתה יותר מתגייס, זה מחזק אותך. זה מפקס לך את התכלית. במשבר הראשון היה קשה יותר. כולם נראו לי - ההורים שלי ומדינת ישראל כולה - כמו אנשים שאני לא יכול להאמין לאף מילה

שלהם. הרגשתי שמוליכים אותי שולל. לקחו אותי לפסיכיאטר, והשאלה הראשונה שלו היתה אם אני עובד, איפשהו זה התקשר לי עם זה שהחברה מטפלת בך שתהיה יעיל. הפעם באתי לרופא עם הרבה יותר אמון, לא כמו אז. ישבתי מול פסיכיאטר ואמרתי, תביא כדורים, את כל הקופסה. אין לי גרם כוח, תגיד לי מה לעשות. לא היתה בי חשדנות. היו לי את קרן, את החברים, את הרופא וזה הדבר הגדול. אתה אומר, יש אנשים שאוהבים אותך, אתה חייב להם אהבה בחזרה".

במה הציפרלקס עוזר?

"לקצר תהליך. זה עבד כמו שעון. אתה לוקח את זה שישה שבועות, ובסופם אתה מתחיל להרגיש את ההבדל, כמו שאומרים לך. ופתאום אתה חושב אחרת על כל ענייני הנפש. אחרי שישה שבועות בול הרגשתי את התזוזה. לפני כן, כל הימים אתה נח וישן, ואז אתה מרגיש במוח שלך איך הדברים קופצים. זה גורם לך לחשוב על השקר הגדול של החושים. המוח שלנו שקרן, עושה לנו המצאות ושכנועים מה טוב ומה רע, ואתה קולט שאין לזה קשר למציאות. ההונאה העצמית היא סבבה, אין לי בעיה איתה, אבל כשאתה משתנה בתוך דקות, אתה מתייחס לדברים אחרת. אתה מבין שיש פעילות מוחית שמשקרת לך כל הזמן, וזה מדכא אותך ומבלבל לך את המוח. אתה אומר לעצמך שהנה, זו הבחורה הכי יפה וזה הסרט הכי יפה וזה הספר הכי טוב ובינתיים פספסת את החיים".

בדיעבד, היית צריך כדורים כל הזמן? גם בין המשבר הראשון לשני?

"כן. חייתי לא טוב והשקעתי המון אנרגיה לעשות הצגה של שפוי. כשיצאתי מהמשבר הראשון הייתי צריך להראות שאני נורמלי, לא פסיכי, למרות שכל מי שהכיר אותי ידע מה יש אצלי בפנים. עם הכדורים הייתי מגיע יותר מהר לאן שהלכתי בחצץ".

את הראיון המלא עם מנשה נוי ניתן למצוא בגליון החדש של פנאי פלוס