"עושה הכול כדי שהם לא ישכחו את אבא"
"אני מאוד משתדלת להראות לילדים שאנחנו יכולים לצחוק ולשמוח, אבל עבורי זה רק משחק," אומרת מירי אפרתי, שבעלה אהוד נהרג לפני שנה וחודשיים במבצע בעזה. עכשיו גם אחיה ואחיינה לוחמים בתוך הרצועה ")הם נכנסו לסיים את מה שאהוד התחיל(" ואפרתי צריכה להתמודד עם גידול שלושה ילדים קטנים שאיבדו את אבא
הימים מאז נכנסו חיילי צה"ל ללחימה רגלית ברצועת עזה קשים מאוד עבור מירי אפרתי. "התקופה הזו בהחלט זורקת אותי אחורה ומעלה את כל התחושות הרעות והפחדים חזרה אל פני השטח," מספרת אפרתי, ששכלה את בעלה אהוד, לוחם בסיירת הצנחנים בסדיר ובמילואים, במהלך מבצע בעזה למיגור הקסאמים באוקטובר .2007 "שום דבר עוד לא ממש הספיק לשקוע, כי עברו בסך הכל שנה וחודשיים, אבל הימים והלילות האחרונים ארוכים יותר וקשים הרבה יותר."
הקושי של אפרתי לא נובע רק מהזיכרונות והגעגועים שעולים בתוכה. היא צריכה להתמודד גם עם שלושת ילדיה הקטנים, תומר בן השש, שי בת הארבע ורז בן השנה וחצי, ועם העובדה שאחיה ואחיינה נמצאים בימים אלו בלחימה בתוך הרצועה, כמו גם חבריו של בעלה ליחידה.
"אני צמודה לטלוויזיה ולחדשות," היא מספרת. "הטלפון כל הזמן איתי כדי לראות את האס-אם-אסים. אני כל הזמן מנסה להרגיע את עצמי ולהגיד לעצמי שצריך לחשוב מחשבות טובות, אבל בראש רצות לי מחשבות נוראיות. אנחנו עוד כל כך בתוך המוות של אהוד, שמאוד קשה לנו להתמודד עם הלחץ והפחד הזה שוב."
חשבת לבקש מאחיך ומהאחיין שלך לא ללכת למילואים?
"אפילו לא לרגע. בלב שלי אני יודעת שאני לא אוכל להתמודד עם אסון נוסף, אבל לרגע לא עלתה אצלי האפשרות לומר להם לצאת מזה כי זה פשוט לא מה שאני מאמינה בו ולא מה שאהוד האמין בו. הם נכנסו לסיים את מה שאהוד התחיל. זו מלחמת אין ברירה, יש לנו מדינה אחת. לא יכול להיות שיירו טילים לעבר ערים בישראל והמדינה לא תגיב, היא מחוייבת לשמור על אזרחיה".
שנה נוראית
"עד השבוע שעבר עוד ניסיתי להרחיק מהילדים את המצב הביטחוני, אבל כשהבנתי שהם יכולים לשמוע על מה שקורה ממקור אחר העדפתי להסביר להם בעצמי," מספרת אפרתי. "בדרך לגן, בבוקר, סיפרתי לתומר ושי. הסברתי להם שדוד אמיר יצא למילואים והסברתי להם על מה שקורה בעזה. אמרתי להם שיש לחימה בעזה, איפה שאבא נהרג, ואמרתי שכמו שאבא נהרג בזמן שהוא ניסה למנוע את הירי של הטילים, כך עושים עכשיו כל החיילים האחרים והחברים של אבא. צריך להבין שעבורם למילואים יש קונוטציה מאוד קשה. אבא שלהם נהרג במילואים."
איך הם הגיבו?
"תומר, שמאוד קשור לאחים שלי מאז שאהוד נהרג, מיד שאל אותי אם דוד אמיר באימון או בקרב. אני לא הייתי מסוגלת לספר לו את האמת, אז פשוט שיקרתי לו. אמרתי לו שהוא באימון, ואני מקווה שזה הרגיע אותו. שי היא גם יותר קטנה וגם יותר שקטה והיא פשוט אמרה שאבא נהרג בעזה."
בית משפחת אפרתי, במושב בית יהושע שבשרון, נמצא בתוך הנחלה המשפחתית של הוריה של מירי. מסביב לבית, כמו עוטפים ומגינים עליו, נמצאים בתיהם של הוריה ושל אחיה. בחצר הגדולה הקימו אחיה בית עץ גדול לתומר, "בית שאהוד הבטיח שיבנה לו ולא הספיק," היא מסבירה.
בתוך הבית, כמעט מכל פינה, מביט פרצופו המחייך של אהוד מהתמונות. בסלון, מול הלול של רז, תמונה של מירי ואהוד מהחתונה. על המקרר, בין הציורים של הילדים וההודעות מהגן, תמונות שלו עם הילדים, צוחק. ובין כולם עומד נר נשמה גדול המזכיר כי המשפחה המאושרת שחיה פה בבית נשברה לרסיסים.
"השנה הזו הייתה השנה הכי נוראית שהייתה לי, לילדים ולמשפחה מסביב," אומרת אפרתי. "זו הייתה שנה שהכל הרגיש בה עצוב ולבד, וזה לא משנה שיש לנו משפחה וחברים שתומכים בנו. מצד אחד הייתה בי את ההחלטה, כבר מהרגע הראשון, שאנחנו נהיה בסדר ושאני אעשה הכל כדי שלילדים יהיה בית שמח ואנחנו רק נצא חזקים. אבל בפועל גיליתי שזו רק סיסמה נהדרת בתור כוונה. לעשות את זה בפועל זו מלחמה יומיומית."
במה המלחמה הזו באה לידי ביטוי?
"בעיקר עם הילדים. אני מאוד משתדלת להראות להם שאנחנו יכולים לצחוק ולשמוח ולעשות כיף, אבל עבורי זה רק משחק, רק מסיכה. עם הילדים זו ממש מלחמה. מצד אחד הם ההצלה שלי, כי בשבילם אני חייבת לקום בבוקר ולהמשיך לחיות, אבל מהצד השני הם גם השבר, כי לחוות את הכאב שלהם זה דבר נורא. בתור אמא, כשהילד שלך מקבל מכה וכואב לו את רוצה לקחת את הכאב, ופה הם קיבלו מכה מרסקת ואין לי שום דרך להקל אותה."
הם מרגישים במלחמה הזו שלך? במסיכה הזו?
"אני מקווה שלא, אבל ברור לי שזה לא לתמיד ושזה בטח לא יעבוד עליהם לאורך זמן. אנחנו כביכול המשכנו את הכל אותו הדבר, השגרה שלנו לא השתנתה. אנחנו אוכלים בשישי בצהריים אצל ההורים של אהוד ובשישי בערב אצל ההורים שלי, בדיוק כמו שעשינו קודם. אבל השמחה בבית נעלמה ואני חושבת שהם חשים בזה."
משפחת אפרתי. צילום: טל שחר
אבא בשמיים
"כשאני יושבת עם הילדים בגינה והם משחקים בדשא, הרבה פעמים המחשבות שלי נודדות ואני בוהה באוויר," מספרת אפרתי. "כשתומר רואה את זה, הוא עוזב את כל המשחקים ופשוט רץ אליי ומחבק אותי ואומר לי שהוא אוהב אותי, וזה ברור לי שהוא מרגיש משהו. אצל שי זה אפילו יותר חזק. לפעמים כשאני משכיבה אותה לישון אחרי יום שלם של העמדת פנים, היא פתאום אומרת לי שהדבר שהיא הכי רוצה זה שהעיניים שלי לא יהיו עצובות ושאני אחייך. אני רוצה להבטיח להם שהכל יהיה בסדר, אבל אני צריכה קודם כל לשכנע את עצמי. אני רוצה שיהיה להם טוב ושמח, אבל אף פעם לא יהיה להם את אבא שלהם וזה משהו שלא ניתן לתקן."
רז היה רק בן ארבעה וחצי חודשים כשאהוד נהרג. מה זה אבא בשבילו?
"המון. הוא גדל על המורשת של אבא שלו. המילה הראשונה של רז הייתה אבא, והוא גם יודע לזהות את אהוד בתמונה. הוא כל פעם ניגש אל התמונות של אהוד בבית ואומר 'אבא אהוד.' כשאני שואלת אותו איפה אבא, אז הוא עונה שאבא בשמיים. רז גם מתלווה אליי עם הגדולים לבית הקברות. הוא מגיע ונותן נשיקה לקבר ולפעמים אפילו קוטף פרח ומניח אותו עליו."
ומי זה אהוד עבור הילדים הגדולים יותר?
"הילדים שלי גדלים על אבא גיבור. הם גדלים על המורשת של אהוד. אהוד היה אדם מאוד שורשי ומאוד ציוני. הוא היה חקלאי, פלח בנשמה. אהוד גם נמצא איתנו כל הזמן, בכל דבר. אנחנו חושבים על מה הוא היה אומר, המון פעמים אני אומרת להם שאבא היה גאה בהם. למרות שהם קטנים הם זוכרים אותו, ואני עושה הכל כדי שהם לא ישכחו כלום."
אתם מסתכלים באלבומים ובסרטי וידאו שלו?
"לא, כי זה מאוד קשה לילדים. באחד הימים הראיתי להם סרט וידאו של היומולדת הרביעי של תומר והם פשוט התפרקו. הבכי שלהם, הגעגוע, היה נוראי. אז אני לא מראה להם. יש את התמונות המפוזרות בבית ואת הזיכרון שלנו וכנראה שזה מספיק להם."
את האהבה שלה ושל אהוד מגדירה אפרתי כאהבה של פעם בחיים" .נפגשנו כשהיינו בני ,"26 היא נזכרת בחיוך. "כבר בפגישה הראשונה שלנו הוא התקשר והודיע שהוא מאחר כי הוא תקוע בשוק הסיטונאי. הוא היה בטוח שאני נורא אתרגז, אבל אותי זה הקסים. הבנתי כמה החקלאות, עבודת האדמה, חשובה לו וזה שבה אותי. תמיד רציתי בעל פלח."
לדבריה כבר כשחזרה מאותה פגישה ראשונה הבינה שמצאה את האיש שאיתו היא רוצה להעביר את חייה. "אני זוכרת שסגרתי את הדלת בכניסה לבית ואמרתי שזהו, זה האיש שאיתו אתחתן. שלוש שנים אחר כך כבר נישאנו."
עסוקה בהישרדות
את חייהם הם התחילו בזיכרון יעקב, סמוך להוריו של אהוד וסמוך לשטחים החקלאיים של המשפחה. "אחרי שנתיים אני מאוד רציתי לחזור למושב שבו גדלתי ואהוד הקריב בשבילי והסכים. עבורו המשמעות הייתה לקום בארבע וחצי בבוקר בכל יום כדי להגיע לשדות בזיכרון, אבל הוא עשה את זה באהבה גדולה."
במהלך החיים המשותפים שלהם יצא אהוד למילואים פעמים רבות, אבל באותו יום שבו נהרג זו הייתה הפעם הראשונה שבה היא חששה לחייו. "אני חושבת שגם הוא הרגיש שזה עומד לקרות," היא מסבירה. "הוא התקשר אליי באותו היום, לפני שהוא יצא לפעולה, ואמר לי שהוא מודאג. הוא גם לא נשמע טוב. אחרי השיחה הזו פשוט לא יכולתי להירגע. התהפכה לי הבטן וחשבתי על כל הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות. פחדתי כמו שבחיים לא פחדתי. אני זוכרת שבדרך הביתה מהעבודה ראיתי בדמיון איך מגיעים אליי מקצין העיר."
בארבע לפנות בוקר הסיוט שלה התממש. "כל אותו לילה לא הצלחתי לישון, גם בגלל הפחד ובגלל שחיכיתי להודעה מאהוד שהוא יצא והכל בסדר, וגם בגלל שרז כל הזמן התעורר לינוק. פתאום שמעתי דפיקה בדלת ולשנייה הייתי בטוחה שזה אהוד ושהוא עושה לי הפתעה. ואז נשמעה דפיקה שנייה וכבר לא היו צריכים להגיד לי, הבנתי שהחיים כמו שהכרנו אותם נגמרו."
אם היית יכולה לחזור אחורה, היית אומרת לאהוד לא ללכת למילואים?
"לא הייתי אומרת לו לרגע דבר כזה. זה הבית שלנו ואנחנו צריכים להילחם עליו, ואם לא יהיו לנו חיילים שישמרו עליו ויעשו את העבודה לא תהיה לנו מדינה. אני מאוד רוצה שלום והלוואי שנגיע אליו, אבל עד אז אנחנו חייבים להגן על עצמנו."
המבצע ייצור עוד משפחות הרוסות כמו שלך.
"לצערי כן, חבל לי שעוד נשים יצטרכו להיכנס לסיוט שהוא החיים שלי כרגע, אבל אין מנוס מזה."
מה לדעתך צריך להיות הפתרון בעזה?
"אני לא מתיימרת לדעת מה נכון, אבל אני מאמינה שאנחנו צריכים להגן על עצמנו ולהמשיך את הלחימה עד הסוף. צר לי על התושבים בצד השני, אבל העובדה היא שהם בחרו בחמאס והחמאס לא מכיר בזכות שלנו להתקיים."
על העתיד שלה היא, לפחות כרגע, לא חושבת. על זוגיות חדשה אין לדבריה מה לדבר בכלל. "אני שמתי את עצמי לגמרי בצד השנה," היא מסבירה. "אני יודעת שזה לא נכון לעשות כזה דבר, אבל כשיש לך שלושה ילדים קטנטנים אין לך מקום לחשוב על עצמך. את עסוקה בהישרדות. על זוגיות קשה לי אפילו לחשוב. אני עדיין כל כך של אהוד והוא כל כך שלי. אני לא יוצאת בהכרזות ואומרת שאני רוצה להיות לבד, אבל כדי להמשיך הלאה צריך קודם כל לשחרר ואני לא יכולה עדיין לשחרר את אהוד. זה לא כיף להיות לבד, זה מאוד חסר, אבל כיום פשוט מאוד חסר לי אהוד?
הזיכרונות קשים
"כל לחימה מחזירה את הטראומה ומחדדת את האובדן," אומרת נאוה שוהם, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. "אנחנו עוברות ימים קשים והזיכרונות, אשר תמיד קיימים, הולכים וגוברים. הגיעו אלינו טלפונים רבים ואנו גם יזמנו פניות לכל האלמנות. אלו ימים של סולדריות חברתית מדהימה וכולם שמים בצד את הקשיים האישיים למען המאמץ הקולקטיבי. אני מקווה שהחברה הישראלית תזכור היטב את הנושאים בנטל, וכמובן שלא ישכחו בשום מקרה להחזיר הביתה את גלעד שליט."
בארגון אלמנות ויתומי צה"ל ערוכים בימים אלו במתכונת חירום לנוכח הלחימה בדרום. בארגון יצרו קשר עם כל האלמנות החיות באזור הלחימה והציעו סיוע בזמנים הקשים. בנוסף, הקים הארגון קו חם בטלפון 03-5648100 לאלמנות ויתומי צה"ל.
