מיומנו של סטנדאפיסט מגויס

27.12.08 - טלפון מפתיע

יש דבר אחד שמשותף לכל מלחמות ישראל, מימי המכבים ועד היום: זאת תקופה טובה ליצרני הזגוגיות ואנשי ההגברה. מה בסופו של דבר נשאר אחרי כל המלחמות הללו? כמה שירים טובים, כמה תמונות של אריק שרון, והמון אמנים שסוף סוף מוצאים לעצמם את הקהל הטוב ביותר - כזה שלא יכול לברוח.

רשף ומושונוב בהופעה בעין הבשור (צילום: ישראל יוסף)

רבים לא יודעים זאת, אבל אחרי מלחמת לבנון השנייה התכנסה ועדת חקירה לבדוק את מחדלי מדינת ישראל. אני לא מתכוון לאותו גוף קיקיוני בראשות השופט וינוגרד. אני מתכוון, כמובן, לוועדת החקירה של אמ"י, ארגון אמני ישראל בראשות דובי גל, שבדק את הקטסטרופה האיומה שעברנו ביולי 2006.

מתברר שהמוכנות שלנו הייתה בקאנטים. ברוב המקלטים לא היו רמקולים. אמנים גילו בשטח שהחיבור של המיקרופון לא מתאים למגבר, והתברר שכמעט לא הושקעה מחשבה בדבר הכי חשוב בבניית מקלטים: האקוסטיקה. רוב האמנים נסעו ללא מנהלת הצגה, 60 אחוז מהתוכים המדברים של צ'יקו ודיקו מצאו את מותם בחלטורות מול חיילי גולני רעבים שלא קיבלו את מנות הקרב שלהם.

29.12.09 - נפגע ראשון

אני בדרכי למקלטים באשקלון. הנהג מונה את כל הטעויות של צה"ל בלחימה. "מהניסיון שלי בצבא, בחיים הם לא יתפסו את ראשי החמאס". אני שואל אותו מה הדרגה שלו. הוא אומר שהשתחרר דרגה אחת מעל הרמטכ"ל. הוא היה עריק. "זה בדיוק הניסיון שלי, כמו שלא תפסו אותי, לא יתפסו את מחמוד א-זהאר". פתאום הוא מתחיל לצעוק עליי: "למה לא מפגיזים מהאוויר את כולם? כולם!!! פצצות מצרר על כל הערבים. ושימותו כמה שימותו".

אנחנו מגיעים. אני מודה לאדולף אייכמן החדש על הנסיעה הרגועה והבטוחה ויורד בלב אשקלון. המצלמות של ערוץ 2 מתארגנות ויורדות איתי לכיוון המקלט. ושם יש לנו את הנפגע הראשון. הילדים מבחינים בהסעה של רן דנקר, שועטים לעברו ולא עוצרים. הם לא מבחינים בגבר בן 36 עם שיער לבן וכרס קטנה וחמודה שעומד שם עם מיקרופון ומתכוון להצחיק אותם. אני נופל לרצפה ומרגיש נעלי דיאדורה שדורכות לי על הראש. הילדים התעלמו ממני לחלוטין. הרגשתי כמו עילי בוטנר. הכל מתערפל, אני צועק לרוני דניאל שיעשה משהו, אבל הוא מסרב להתפנות משידור.

אחרי שאני מתאושש ההופעה מתחילה. אני שואל את החבר'ה במקלט אם הם לוקחים את המלחמה קשה. מישהו מרטיב בלילה? אלכס, בן 86, מצביע: "כבר 12 שנה, יש לך בעיה עם זה?" אני מזכיר לו שהטילים נופלים רק שמונה שנים. הוא עונה: "אל תהיה קטנוני".

ביציאה אני מבחין בשוטרים שגוררים את מאיר בנאי לניידת. "מה קרה?" אני שואל. "מאיר המשיך לשיר אחרי שהילדים הלכו לישון", הם עונים. "לא הצלחנו להפסיק אותו". מאיר, בעיניים נוצצות, מרים שתי אצבעות לסימן ניצחון. "זה הסאונד הכי טוב שהיה לי שנים. המקלטים פה יותר טובים מהבארבי בכפר-סבא".

1.1.09 - ראיון להעלאת המורל

אני מתגייס למען המערכה התקשורתית. בראיון לגלי צה"ל שואלים אותי אם אני תומך ביציאה למלחמה. אני מנתק את עצמי משידור ומסרב לענות. בכלל, לאמן אסור לתמוך במלחמות. אמנים הם אנשים נישאים מעם, הם אליטיסטים, הם חושבים שמלחמות זה דבר שהוא תמיד רע ופסול, חוץ ממלחמות נגד ערוץ 2 על הפקת סוגה עילית, שאז צריך לשרוף אותם, כי רק כוח הם מבינים בערוץ 2, אבל כל שאר המלחמות הן פסולות.

עמוס עוז עשה טעות איומה והצהיר ביום הראשון למלחמה שהיא מוצדקת. 48 שעות אחר כך הוא קורא לעצור. הוא מבקש מהמנהיגים לקחת בחשבון את הצד השני ואת סיכוייו לפרס נובל לספרות. בשטוקהולם גילו שהוא תומך במלחמה וייתנו את הפרס בשנה הבאה להרוקי מורקמי.

4.1.09 - פחד אמיתי

אני מתארגן להופעה מול פליטים מהדרום שבאו למרכז. לקראת הסוף הקהל דורש הדרן. "אתם רוצים עוד בדיחות?" אני שואל. "לא", הם צועקים, "אנחנו מפחדים לחזור הביתה". "הגראד?" "ממש לא. צמד הפרברים. יש מודיעין חם על אפשרות חדירה שלהם למקלט שלנו באשדוד. הילדים לא מוכנים להיכנס למכונית".

13.1.09 - תקרית בדרך למקלט

אני נוסע עם השחקן מיכאל מושונוב ו-DVD של הסרט "איים אבודים" להקרנה מיוחדת בעין-הבשור מטעם קרן הקולנוע הישראלי. שוב פעם שלחו לנו את הנהג הנאצי. הפעם הוא מתחיל לדבר ברצינות על כך שצה"ל צריך להפעיל נשק ביולוגי בשביל לפתור אחת ולתמיד את בעיית בית לאהיה.

לנהג יש תיאוריה קונספירטיבית: קדימה חששה מהעלייה בכוחו של ליברמן. צוות הפרסומאים שלה מצא את הפתרון האולטימטיבי. בזמן שיש עד הבחירות, קדימה מיישמת אחד לאחד את מדיניותו של ליברמן. הנה, פסלו את המפלגות הערביות, כובשים את עזה ובקרוב יטרנספרו את אום אל-פחם ויכריחו את עברי לידר לשכב עם אישה. אחרי זה לא יישאר לליברמן מצע, וקדימה יחליקו לניצחון הגדול, כשהם מקימים גוש חוסם עם הערבים שיישארו בכנסת.

איך שאנחנו מגיעים ליישוב יש צבע אדום. אני מפגין קור רוח. אני לא נלחץ. אני לא בהיסטריה. אני רץ כמו כולם למקלט. בדרך, בלי לעשות עניין, אני דוחף את שמעון אמזלג, המזכיר. הוא שובר את הירך. אני בועט בילדה בת 13, שברוב חוצפתה רצה מאה מטר במהירות נמוכה מ-9.66. ואז, קר כמו דג, בלי פאניקה, אני תופס תנופה עם הראש של מושונוב וזורק את עצמי למקלט. אדולף, הנהג, בחוץ, בלי חולצה, צועק לשמיים: "אתם לא מפחידים אותי, קדימה, תנו לי כל מה שיש לכם, נבלות".

14.1.09 - רגע של הפוגה

דוד שלי, מוריס, בא לבקר. "סוף סוף כל המדינה מבינה מה עברנו בשבע השנים האחרונות. כל הירי. כל הפיגועים, כל הפחד". אני מזכיר לו שהוא מנתניה. "בדיוק", הוא אומר. "תנסה אתה לגור מול המסעדה של ריקו שירזי".

בטלוויזיה החדשות בלופ אינסופי. הפלסטינים זועמים. הם כועסים מאוד על צה"ל שעושה להם את מה שהם הבטיחו לפני חודש לעשות לנו. "זה לא פייר", טוענים בחמאס בזעם בפני המתווכים ממצרים. "כל הרעיון של השמדת הצד השני היה שלנו. יש פה הפרה ברורה של זכויות יוצרים".

בערוץ 2 משדרים ראיון ישן עם מנהיג חמאס שחוסל, ששלח את בנו לפיגוע התאבדות. הכתבת ב-CNN מנסה להבין איך עושים דבר כזה, איך שולחים את הילד שלך להתאבד. החמאסניק מתעצבן: "את לא הכרת את הילד. אם היית מכירה אותו היית מבינה. הוא היה חרא של ילד, אפילו אמא שלו חשבה שזה רעיון טוב".

15.1.09 - חזית חדשה

על הבוקר מטח קטיושות בצפון. חנן יובל עולה מולי בקשר. הוא רוצה להתחיל לשלוח חוליות אמנים לחיזוק ההרתעה של אמ"י בצפון. אני חושב שאין מספיק אמנים חיים לשתי חזיתות. חנן אומר שאם לא תהיה ברירה דץ ודצה יתאחדו ויכסו ביחד את כל אזור הגליל המערבי. "איך זה ייגמר?" אני שואל. "יש לנו נקודת יציאה? מתי נוכל לחזור למכור כרטיסים ולהתפרנס שוב מבידור?"

בלילה, לפני השינה, הבת שלי בוכה במיטה. היא ראתה בטלוויזיה תמונות של ילדים הרוגים בעזה ולא מצליחה להוציא אותם מהראש. "למה אנחנו עושים את זה, אבא? למה אנחנו עושים להם דבר כזה?" חיבקתי אותה ואמרתי לה שזה רק טלוויזיה, זה לא אמיתי. זה הכל בכלל עניין פנימי של אמ"י. אחת לכמה שנים האמנים באים לאנשים הביתה ומכריחים אותם לצחוק ולשיר בציבור. זה הכל ילדונת, לכי לישון. זה לא קשור אלייך.