זה לא הוא. ברור שזה לא הוא. זו את לגמרי

"אני לא אוהב להכיר. אני אוהב לפגוש", אמר לי בחור אחד לא כל כך מזמן, וככה, בלי לשים לב הגדיר את הבעיה העיקרית עם זירת ההכרויות היום.

אנשים יותר מדי מפוקסי מטרה. הם רוצים מדי, מחפשים מדי, מתפזרים ליותר מדי כיוונים. יורים חצים ושולחים הודעות וקריצות ומה שזה לא יהיה שאתרי ההכרויות מציעים היום. אין לי מושג, אני לא רשומה לאתר כזה כבר כמה שנים.

פעם הייתי. יצאתי לבליינדייטס ופסלתי על שטויות ונפסלתי על שטויות והתפיידתי והתפיידו לי יותר מפעם אחת. שתיתי עשרות כוסות קפה ומספר דומה של דרינקים, השארתי את הטיפ או ששילמתי על עצמי או אפילו, שומו שמיים, הזמנתי את הבחור על חשבוני. לפעמים היה סקס, ברוב הפעמים לא. היו דייטים של קיץ ודייטים של חורף וטלפונים של אחרי ושיחות מסנג'ר של "שנינו יודעים שזה לא זה" ואפילו פעם אחת לא לקחתי את זה קשה ולא הוצאתי מפרופורציות.

מה הטעם, בינינו? אם אשב ואבכה שבוע, שבועיים, שלושה על זה שבחור שיצאתי איתו לדייט או שניים לא רצה אותי, זה ישנה משהו? זה יגרום לו להבין שהוא טעה ושטוב יעשה אם יחזור על ארבע להתחנף אלי, יען כי המפתח לאושרו ועושרו עד סוף כל הדורות נמצא אצלי, אחוז בין אצבעותיי הענוגות?

אני לא חושבת.

לחפש אהבה אמיתית דרך אתר היכרויות זה לגמרי לירות לעצמכם ברגל. עצם הרצון הכל כך חזק למצוא מטרפד את הסיכויים להצלחה. דייטינג זה חרא. חרא.

לא שיש לי משהו בסיסי נגד דייטינג. זה יכול להיות אחלה לשבת עם בן אדם חדש ולשוחח, לתהות על קנקנו, למצוא (לפעמים) שפה משותפת או לנהל ויכוח לוהט על עניינים שברומו של עולם.

רק מה הבעיה? מתחת לפני השטח של הפגישה הלכאורה נינוחה הזו, זורם לו בשצף קצף נחל קטן, מה קוראים אותו תקווה, ובין גליו שוחים השמות של הילדים, של הכלב, של החתול, של מה שלא יהיה.

אחר כך, כשחוזרים הביתה, הכי קל להיכנס שוב לאתר ולחפש, לראות אם היו לנו הודעת, להסתנוור מהשפע המדומה שיש לאתרים להציע, הרי לא יכול להיות שבין כל האנשים האלה לא נמצא את מה שאנחנו מחפשים. נכון?

עייפתי מכל זה. תש כוחי. אין לי אנרגיות לחיפוש יזום. אני לא רוצה להכיר, אני רוצה לפגוש.

אבל איך פוגשים?

זה אמור לקרות מעצמו?

האם אביר חלומותיי ייתקל בי במקרה בקופה המהירה בסופר ויוותר לי על התור, או אולי נריב על המילקי קפוצ'ינו האחרון במקרר?

יכול להיות שאפגוש אותו בחדר ההמתנה של רופא השיניים ונחליף הלצות שחוקות העוסקות בחרדה דנטלית?

או שמא, בניגוד לכל הסיכויים, דרכינו יצטלבו בפאב השכונתי, עת אתקל בו מפאת הצפיפות הבלתי נסבלת, הוא ישפוך עלי מחצית מתכולת כוס הבירה שלו, או יותר גרוע, יגרום לי כוויה מהסיגריה שלו ברגע של חוסר תשומת לב, ואז נסתכל זה לזה בעיניים ונדע שזה לנצח?

האמת היא שזה לא משנה.

כנראה פיתחתי אדישות שלא מאפשרת לי באמת להתלהב

אני ממילא בקושי פוגשת אנשים שמצליחים לעורר בי איזשהו בדל עניין. זה לא שלא מתחילים איתי, אני די מחוזרת, בווירטואליה ובמציאות, אבל ככל הנראה פיתחתי איזושהי אדישות שלא מאפשרת לי באמת להתלהב מהאנשים שאני פוגשת. נשבעת לכם שכבר התחלתי לחשוב שמשהו מקולקל אצלי.

עד לא מזמן הייתי נקרעת מצחוק כשחברות היו מספרות לי על בחורים שהן יצאו איתם וזה לא זורם כמו שהן רוצות. לא הבנתי מה הלחץ. אז יצאתם, אז הוא לא התקשר, אז הוא ראה אותך אונליין במסנג'ר ולא אמר שלום, אפשר לחשוב. כל עוד אף אחד לא בורח לחו"ל הכל בסדר, וגם אם לא יקרה כלום ולא תדברו יותר לעולם - אף אחד לא ימות. מה את מתרגשת?

אממה, בזמן האחרון גיליתי שאפילו בי טמון הפוטנציאל להתנהג כמו נקבה היסטרית מצויה ולחפור ולקדוח ולטחון לאבק כל משפט שאמר לי יבחוש בן שלולית שלא הייתי מודעת לקיומו ימים ספורים לפני כן.

אל תכחישו בנות, אנחנו עושות את זה. אנחנו עושות את זה כל הזמן.

.Play, rewind, play, rewind, play, rewind

אלוהים, כמה שזה יכול להיות פתטי. ואנחנו יודעות שזה פתטי ועדיין ממשיכות.

באיזושהי נקודה זה כבר לא קשור לאיכויותיו של הבחור. הוא יכול להיות אקדמאי ומבריק וגבוה ויפה, יכול להיות לו חיוך קולגייט מסנוור וקסם אישי מפה ועד להודעה חדשה, השיחות איתו יכולות להיות אינטלקטואליות, שנונות ומעוררות מחשבה. הוא יכול גם להיות נעל ממדרגה ראשונה, חסר רגישות, ותחומי העניין שלו יכולים להתמצות בכדורגל, האופנוע שלו וכלב פיטבול הרצחני שהוא מטפח באהבה לאין קץ. זה לא משנה. בשורה האחרונה, יש קריטריון אחד ויחיד לרמת האובססיה ולכמות השיחות שיעסקו בבחור: מידת העניין שהוא מראה או לא מראה בך.

אם הוא מעוניין, הכל טוב ויפה. אתם יוצאים לדייט, את מספרת לחברותייך, הוא מתקשר, את מעדכנת, הוא מסמס, את מחכה שעתיים לפני שאת מרשה לעצמך לענות. אתם נפגשים שוב, אתם עושים סקס, הכל מתנהל על מי מנוחות, ואז את מתחילה להשתעמם ומחליטה שהוא כבר לא ממש מעניין אותך.

אם את לא כל כך בטוחה בכוונותיו של הבחור, או אפילו בעצם קיומן של כוונות שכאלו - אהה, פה מתחיל סרט האימים. אם הוא שולח לך מסרים כפולים, זה אפילו עוד יותר גרוע. מצד אחד הוא מפלרטט איתך, שולח לך מיילים, מסמס במשך יום העבודה וכשאתם נפגשים הוא נראה הכי בעניין שלך, ומצד שני את לא שומעת ממנו ימים שלמים וכשאתם כן מדברים ואת רומזת (בעדינות, את הרי לא רוצה להפחיד אותו עם אגרסיביות יתר) שיש מצב להיפגש, הוא עושה את עצמו עיוור ולא מרים את הכפפה. ואז את נעלבת ותוהה מה לכל הרוחות לא בסדר עם הבחור הזה, למה הוא לא רוצה אותי, ואיך יכול להיות שרק אני מרגישה את החשמל הזה בינינו. בא לך לתפוס אותו מהצוואר ולנער אותו ככה שאולי סוף סוף יפול אצלו האסימון.

האגו המחורבן שלך מסרב לקלוט שלא כולם מתאימים לכולם

כך קורה שבחור שבימים כתיקונם לא היית מסתכלת לכיוון שלו יותר מפעם אחת, או כן מסתכלת אבל לא מעסיקה את עצמך במחשבות עליו יותר מדי - הופך למישהו שמתיישב בירכתי מוחך רוב שעות היממה ואת לא מצליחה לסלק אותו משם. זה לא הוא. ברור לך שזה לא הוא. זו את לגמרי, והאגו המחורבן הזה שלך שמסרב לקלוט שלא כולם מתאימים לכולם ושזה שחשבת שיש פה פוטנציאל למשהו לא אומר שהבחור צריך לעבור לדום ולעצור הכל רק כדי שיוכל להיות איתך. שום היגיון לא יעזור פה, ולא משנה כמה החברות שלך ינסו להוציא אותך מהאובססיה המטופשת הזו שפיתחת, אבוד להן מההתחלה.

הדבר היחיד שירגיע אותך זה אם הבחור יעשה קולות של מתעניין. מניסיון, בשנייה שהוא ירים טלפון/יחפש אותך במסנג'ר/ יציע להפגש, את כבר תרצי אותו הרבה פחות. אולי תפגשי איתו, אולי אפילו יותר מפעם אחת, אבל הממדים המיתיים שלו יתכווצו ויתגמדו והוא יחזור לפרופורציות הנכונות שלו: בחור חביב שפגשת, שאולי יתפתח איתו משהו ואולי לא. השיחות עם החברות שלך יחזרו לעסוק בנושאים החשובים באמת, כלומר הלוזר שהן יוצאות איתו עכשיו ולא כל כך שם עליהן, העולם ישוב להתנהל בדיוק כמו שהיה לפני שהופיע הבחור והרעיד את אמות הסיפים, וכולם יהיו מרוצים.

עד שיגיע הבחור הבא.

האימייל של פיבי