הבעיה הפלסטינית אינה העיקר
הנתיב לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי לא עובר דרך רמאללה או עזה אלא דרך בירות ערביות, למרות ההתנגדות הפלסטינית
התגובה המתונה ואף השלילית של מדינות ערב למצוקה הפלסטינית בעזה מפריכה את ההנחה כאילו הנושא הפלסטיני מככב בצמרת סדר העדיפויות הערבי, וכאילו הוא שורש העוינות הערבית כלפי המערב, ארה"ב וישראל. תגובת מנהיגי ערב משקפת את התייחסותם לעניין הפלסטיני מאז 1948, בין אם המנהיג הפלסטיני היה חאג' אמין אל-חוסייני, שוקיירי, יאמודא, ערפאת, אבו-מאזן או הנייה.
מדינות ערב הרעיפו על הפלסטינים מאז ומתמיד תמיכה מילולית נדיבה אך נרתעו מתמיכה מעשית. רק לאחרונה דחו קריאה לכינוס חירום של מנהיגיהן למען הפלסטינים, והסתפקו בוועידה פושרת של שרי החוץ, שהסתיימה בקריאה לדיון באו"ם. סעודיה התנגדה להפעלת נשק הנפט למען הפלסטינים ואסרה קיום הפגנות מחאה על המתרחש בעזה. כך היה גם ב-1982: לאחר פרוץ מלחמת של"ג התכנסו לדון במחירי הנפט אך סירבו להשתמש בנשק הנפט כדי לסייע לאש"ף. כינוס חרום של "הליגה הערבית" להצלת אש"ף התקיים רק לאחר גירוש ראשי הארגון מביירות.
מדינות ערב מדגימות בשיטתיות עד כמה הנושא הפלסטיני אינו מרכזי בסדר יומן. לדוגמא, הסיוע הפיננסי הערבי לאש"ף היה נמוך מ-10% מהסיוע הערבי למורדים האנטי-סובייטים באפגניסטן. ב-1988 התכנסו מנהיגי ערב למען האינתיפאדה הראשונה, הודיעו על סיוע מיידי לאש"ף בסך 128 מיליון דולרים, בנוסף ל-43 מיליון דולרים לחודש. אך רק עשרות מיליונים הגיעו לייעדם.
ב-2002 התחייבה סעודיה לתרום לרשות הפלסטינית 600 מיליון דולר בגין האינתיפאדה השנייה, אך העבירה עד היום כ-100 מיליון דולר בלבד. מדינות ערביות נוספות התחייבו להעברה חודשית של 55 מיליון דולרים, וכדרכן בקודש לא עמדו בהתחייבות.
מנהיגי ערב רואים בפלסטינים "תיבת פנדורה" חתרנית ובוגדנית העלולה לאיים על משטריהם, ואילו הפלסטינים מאשימים את מדינות ערב ב"אסון 1948" ובעוינות מתמדת.
כבר ב-1948/49 טרחה "הליגה הערבית" למנוע מהפלסטינים כל הישג במלחמה. ההנהגה הפלסטינית גורשה מיו"ש ומעזה. בשנות ה-50 וב-1966 גורשו ערפאת, אבו מאזן וחבריהם ממצרים ומסוריה בגין חתרנות, ב-1970 ברחו מירדן לאחר שניסו להפיל את המשטר ההאשמי ("ספטמבר השחור"), ב-1975/6 ספגו מהלומה מסוריה עקב חתרנותם בלבנון ("יוני השחור"), ב-1983 גורשו שרידי אש"ף מטריפולי על ידי המיליציה הפרו-סורית בלבנון, ב-1987 הרגו המצרים עשרות פלסטינים במחנה הפליטים ברפיח כשהפגינו תמיכה באש"ף ובאינתיפאדה הראשונה.
ב-1991 גורשו כ-300 אלף פלסטינים מכווית עקב השתתפות פעילה של אש"ף בפלישת סדאם חוסיין לשטחה. עשרות אלפי פלסטינים גורשו וברחו מעיראק לאחר נפילתו, עקב הזדהותם עם הרודן מבגדד.
השטיח האדום המקבל את פני המנהיגים הפלסטינים באו"ם ובבירות המערב, הופך לסחבה עלובה כאשר הם נוחתים בבירות ערב. מה יודעים מנהיגי ערב על הפלסטינים שהוא כה נשגב מבינת מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב? קידום העניין הפלסטיני אינו משאת נפשם של מנהיגי ערב. הנושא הפלסטיני אינו נדבך מרכזי בעיצוב המדיניות הערבית. גורמים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים משפיעים הרבה יותר מהעניין הפלסטיני על היחסים הבין-ערביים, יחסי ערב-מערב ויחסי ערב-ישראל. לפלסטינים אין כוח וטו על המדיניות הערבית.
מאז אוסלו (1993), בהשראת הנחת יסוד מוטעית כאילו העניין הפלסטיני הוא לב הסכסוך הערבי-ישראלי ויהלום הכתר הערבי, עבר מרכז הכובד של מדיניות ישראל לנתיב הישראלי-פלסטיני. עשרות יוזמות שלום, ועידות, הסכמים והפסקות אש הביאו לאשליות קצרות-טווח שהתנפצו במהרה. מדיניות הנשענת על הנחת יסוד מוטעית היא מדיניות מוטעית השופכת שמן, ולא מים, על המדורה.
אל לישראל לשעבד את יחסיה עם מדינות ערב ואת ביטחונה לנושא הפלסטיני. הסכמי השלום עם מצרים וירדן מוכיחים שהנתיב לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי אינו עובר דרך רמאללה או עזה אלא דרך בירות ערביות, למרות התנגדות פלסטינית ועל אף מלחמות בטרור הפלסטיני. את יחסינו עם הרשות הפלסטינית יש להשתית על לקחי מאה השנים האחרונות, ובמיוחד 15 שנות "שטחים-תמורת-שלום" שבהקשר הפלסטיני הניבו חינוך לשנאה, טרור והפרות הסכמים חסרי תקדים.
לקחי ההיסטוריה, צרכי הביטחון של ישראל והצורך לצמצם את התמריץ לשפיכות דמים, מחייבים למנוע הקמת מדינה נוספת בין הירדן לבין הים ולבסס את השליטה הישראלית ביהודה ושומרון.
יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח-התיכון וארצות-הברית
לפנייה לכתב/ת 
