ילדים שרעבים לאהבה

עוד בפרויקט: הילדים של כולנו

• רוצים לעזור לשי ולילדים אחרים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
• יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
• המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
• וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
• כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?  
• וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט  
• ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
• העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
• יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
• 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
• התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
  

דני שוהה בפנימייה הנוכחית שלו בצפון הארץ כבר כשלוש שנים. מעבר לטיפול המסור שהוא מקבל בה, השינוי התרחש הודות להצטלבות חייו עם משפחתה של מליסה (שם בדוי). מליסה ובעלה הם פנסיונרים מזה כ-4 שנים. לזוג 4 ילדים בוגרים החיים מחוץ לבית. "אחד הפרויקטים בבית הכנסת המסורתי שלנו היה לעבוד בכיוון של תיקון עולם. תחת הכותרת הזו אנחנו מתנדבים כבר כשנה וחצי בפנימייה בה דני שוהה. החלטנו לקחת עלינו את העזרה לפנימייה כפרויקט.

"אני מלמדת בבית הספר ובעלי עוזר לצוות. התנדבות כזו פוקחת את העיניים. כל ילד שנמצא שם, הוא עם מטען כבד על הכתפיים. הילדים שם כל כך רעבים לאהבה. מוציאים אותם מבתים הרוסים. יש שם כ-200 ילדים מגיל 6 עד 18, ומתוכם 15 ילדים שלא יכולים לצאת בסופי שבוע הביתה בגלל כל מיני בעיות במשפחה. כשהתקרב הקיץ, פנתה אל בעלי אם הבית ושאלה אם הוא מכיר משפחה שמוכנה לקבל ילד לאירוח בשבת. בעלי הכיר את דני מההתנדבות שלו והסכמנו לקחת אותו.

"בואי תספרי לי סיפור"

"דני הגיע אלינו הביתה עם העובדת הסוציאלית", מספרת מליסה. "בפעם הראשונה שהוא התארח אצלנו, היו לנו הרבה חששות. ידענו שזה ילד עם הרבה בעיות. לא ידענו איך הוא יתנהג אצלנו, אם יהיה לו טוב, אם ישתולל. אני זוכרת, בלילה הראשון שהוא ישן אצלנו, הוא היה בן 11 ושאלתי 'אתה רוצה שאני אעלה איתך לחדר?' הוא הסכים. שאלתי 'אתה רוצה נשיקות לילה טוב כמו שנתתי לילדים שלי?' והוא אמר 'כן'. נתתי לו נשיקה ואמרתי 'לילה טוב וחלומות פז'. לא מזמן נתתי לו נשיקת לילה טוב והתחלתי לצאת והוא אמר 'ומה עם חלומות פז?'

"הוא ילד שנותן הרבה מאוד חום ומאוד נקשר לאנשים. כשהוא רואה אותנו הוא פשוט רץ לחיבוק ונשאר איתו כמה שניות. אמרתי לו לא מזמן 'התחלת להשמין...' והוא אמר 'פעם, כל העצמות שלי היו בחוץ ועכשיו אני כבר לא ככה'. עדיין כשהוא נכנס, הוא מיד אומר 'אני רעב. אפשר בננה, אפשר?' אני משתדלת עכשיו להגיב פחות ברחמים ויותר לשמור על הבריאות שלו.

"הוא למד לאט לאט את החוקים בבית. כשעמד על הספות, אמרתי 'ניקח אותך החוצה. אתה רוצה?' הוא למד שהוא לא יכול להיכנס למשל לחדר השינה שלנו בלי לשאול או לדפוק. כשאני רוצה להיכנס לחדר שלו אני שואלת 'מותר להיכנס?' ומסבירה לו שאני מאוד מקווה שייתן לנו את אותם הכבוד והפרטיות, וזה נקלט. פעם כשהוא היה אומר לי 'בואי תספרי לי סיפור בלילה', הייתי מקריאה לו קצת ואז אומרת 'אוי המשקפיים שלי לא טובים לי' והוא היה מתחיל להקריא. הכול בדלת האחורית. וכשהוא מתעייף, לפני שיגיד לא, אני אומרת 'עכשיו העיניים כבר לא שורפות לי' וממשיכה להקריא לו.

"בקיץ הבן הבכור שלנו שגר בקיבוץ, הזמין אותו לקטיף אבוקדו. הבן לימד אותו וצילם אותו ודני מילא דלי מלא אבוקדו ואמר לבעלי 'אתה תסחוב את הדלי'. הבן שלי אמר 'אבל אבא לא קטף. אתה תיקח כמה שאתה יכול ואמא קצת וגם אבא קצת'. בדלת האחורית, אנחנו מכניסים לו גם אחריות. בסוף השבוע, כשהילדים הביולוגיים שלנו מגיעים, הוא ברקיע. הוא רואה שולחן ארוך ואומר 'ידעתי שכולם באים! ידעתי, איזה כיף!' הוא מאוד רגוע אצלנו. לא משתולל. בבית הספר הוא נכנס לתקלות עם אנשים. לא מוותר לילדים. לא תמיד מציית לאם הבית".

שינוי גדול

"בשנה האחרונה, בה דני מתארח במשפחתה של מליסה, יש שינוי גדול אצל דני", מספרת ר'. "הוא מאוד אינטליגנטי ויצירתי, אבל בגלל ההתמודדות הלא פשוטה שלו בחיים, קשה לו בלימודים וקשה לו להביא לידי ביטוי את היכולות שלו, ויש לו. בשנה האחרונה אני רואה פריצה גדולה גם בנושא הלימודי וגם בחלק היצירתי שבו הוא בא לידי ביטוי. הוא חוזר מאירוח אצל מליסה עם עבודות יפיפיות שהוא עושה ביחד איתה ומשהו ביכולת שלו נפרץ.

"הוא חווה את עצמו יותר מצליח ויותר מוכשר. זה משהו שמליסה מאוד מטפחת. כשהוא יודע שהוא יוצא אליה, השמחה שלו אדירה. הוא חוזר מלא חוויות. דני מתארח מדי פעם אצל משפחה נוספת שהוא שומר איתה על קשר מהפנימייה הקודמת שלו. כשהוא יודע שיש לו לאן לצאת, גם ההתנהלות שלו במהלך השבוע היא יותר נינוחה. הוא אומר 'יה! איזה כיף. אני אסע ואלך, שבת לכאן ושבת לכאן'.

אור בבית

"הוא מביא לנו כל כך הרבה חום ומחזיר אותנו לתקופה שיש חיים בבית", ממשיכה מליסה. "זה כל כך נכון שכשיש ילד בבית, יש אור בבית. הנתינה שקיווינו לתת, כשיש ילד שצריך אותך כל כך הרבה, מקבלים אותה פי שניים בחזרה. כשהוא התחיל להיפתח לרקע המשפחתי שלו, זה היה בשבילנו סימן שהוא יכול לבטוח בנו. זו נקודה כואבת כשאין לילד בית, אבל כשהוא מתחיל לדבר משפט פה משפט שם, זה אומר שמצא בית אחר שהוא יכול להיות בו רגוע ובטוח.

כל דבר שהוא השיג בעצמו, הוא שמח להראות לנו. הוא לומד מחדש לתת אמון, אחרי שהוא נפגע. לקבל את זה, זה דבר גדול מבחינתי. את עושה עבודה שאת יודעת שיש בה תועלת, שיש בה תוצאה. כל יום ראשון, אנחנו מחכים לפעם הבאה. אני מאחלת לו שיתנהג יפה ושנשמע על ההישגים שלו. מעניין שאף פעם הוא לא אומר לנו 'למה לא לקחת אותי בשבוע שעבר?' או 'אוף, למה אני צריך לחזור?' כשהוא בא הוא שמח, וכשהוא צריך לחזור הוא חוזר בלי להתלונן".

"אני רואה חשיבות רבה מאוד לנושא של משפחות מארחות", מסכמת ר'. "ישנם ילדים שיכולים לצאת הביתה רק לחלק מהחופשות וישנם כאלה שלא יכולים לצאת בכלל. יש פתרון בפנימייה לילדים שלא יכולים לצאת, אבל עדיין חוויה של ילד שיוצא מהפנימייה ולא נשאר כל החופש, היא שונה לגמרי. יש משפחות מארחות שמקיימות לאורך שנים קשר עם הילדים. לא תמיד הילד מגיע אליהם לחופשה, אבל הוא יודע שיש לו כתובת נוספת מעבר לבית.

"ישנם מצבים שזה לא במקום הבית, אלא בנוסף לבית, כמו אצל דני שבתקופות בהן אמא שלו במצב יותר טוב, הוא יוצא הביתה. זה לא אחד על חשבון השני ולא מאיים על השני. יש משפחות שעובדות כך שנים ויוצרות קשרים מאוד משמעותיים עם הילדים. החוויה של להישאר בפנימייה בחופשה היא חוויה מאוד קשה לילד.

"חשוב להדגיש את המרחב של המשפחה. זה לא שאת לוקחת על עצמך משהו ואבוד לך. המרחב שהילד יודע שיש לו ושהמשפחה יודעת שיש לה, מאפשר לקשר הזה להתקיים לאורך שנים. אמו של דני שוב בטיפול עכשיו וזו תקופה קשה עבורו. זה שהוא יודע שהוא כמעט ולא נשאר, עוזר לו לעבור את התקופה הקשה הזאת עבורו".

• הסיפור באדיבות עמותת ילדים בסיכוי .