הדודאים נתנו ריחם

כמו בלחיצה על מתג חשמל, ברגע שנוצר החיבור בין בני אמדורסקי לישראל גוריון - "הדודאים" - צלילם המשותף האיר למרחקים. אמנם חלפו 50 שנה מאז אלבומם הראשון, אך לזמן אין כאן משמעות: גם אם הנוסטלגיה לא מדברת לכולם, הקסם שנברא מהלחמת קולותיהם ממשיך לפעול גם היום.

אלמלא נפטר בני אמדורסקי לפני 15 שנה, קרוב לוודאי שהיה חובר לגוריון לסיבוב הופעות חגיגי לציון היובל. בהיעדר האפשרות הזאת, נסתפק באוסף המרשים שהוציאה חברת "הד ארצי", הכולל חמישה דיסקים ו-130 שירים - חלקם רואים אור בפעם הראשונה על גבי תקליטור - בעריכתם המעשירה של יורם רותם, בועז הראל וערן ליטוין.

עטיפת האוסף. גם לשירים הפחות חזקים יש ערך נוסטלגי ותעודי

טריטוריית השירה של הדודאים משתרעת על פני שירים כמו "תפוח חינני", "עץ הרימון", "העיר באפור", "הבלדה על השיער הארוך והקצר", "מארש הדייגים" וקלאסיקות פולק נוספות, ובראשן "ערב של שושנים" המזוהה איתם כל כך, שכתבו משה דור ויוסף הדר. כמו מסגרת פרחונית, המעדן הזה פותח וסוגר את האלבום, כשהביצוע החותם הוא המקורי מהאלבום הראשון, שעדיין נשמע טרי לאוזניים.

שירי הדודאים בדרך כלל קצרים ותמציתיים - רובם כשתי דקות - ורק בשנותיהם האחרונות התארכו השירים. למרות תדמיתם הנינוחה-מתקתקה, הרפרטואר הרחב שלהם טומן בחובו גם פן אפלולי יותר: הייאוש שב"דרך הטבק" (מילים ולחן רפי בן משה), המושר מנקודת מבט של שפחה מנוצלת, הבלדות הסקוטיות הטראגיות ששרו עם הצמד "סוזן ופרן" והשירים של לורקה מהמופע "חמש אחר הצהריים" עם פאקו איבנז, שהתקיים במלאת חמישים שנה למלחמת האזרחים בספרד.

הדודאים ב-1979. מציאות מבוסמת ומבושמת (צילום: יעקב סער, לע"מ)