שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הדודאים נתנו ריחם
    האוסף המחומש והמושקע של הדודאים, היוצא במלאת יובל לאלבום הבכורה, מגלה שירים נינוחים-מתקתקים לצד בלדות טראגיות, וגם חלטורה אחת או שתיים. ועדיין, ההרמוניה בין קולותיהם של גוריון ואמדורסקי ממשיכה להלך קסם


     

     

    כמו בלחיצה על מתג חשמל, ברגע שנוצר החיבור בין בני אמדורסקי לישראל גוריון - "הדודאים" - צלילם המשותף האיר למרחקים. אמנם חלפו 50 שנה מאז אלבומם הראשון, אך לזמן אין כאן משמעות: גם אם הנוסטלגיה לא מדברת לכולם, הקסם שנברא מהלחמת קולותיהם ממשיך לפעול גם היום.

     

    אלמלא נפטר בני אמדורסקי לפני 15 שנה, קרוב לוודאי שהיה חובר לגוריון לסיבוב הופעות חגיגי לציון היובל. בהיעדר האפשרות הזאת, נסתפק באוסף המרשים שהוציאה חברת "הד ארצי", הכולל חמישה דיסקים ו-130 שירים - חלקם רואים אור בפעם הראשונה על גבי תקליטור - בעריכתם המעשירה של יורם רותם, בועז הראל וערן ליטוין.


    עטיפת האוסף. גם לשירים הפחות חזקים יש ערך נוסטלגי ותעודי

     

    טריטוריית השירה של הדודאים משתרעת על פני שירים כמו "תפוח חינני", "עץ הרימון", "העיר באפור", "הבלדה על השיער הארוך והקצר", "מארש הדייגים" וקלאסיקות פולק נוספות, ובראשן "ערב של שושנים" המזוהה איתם כל כך, שכתבו משה דור ויוסף הדר. כמו מסגרת פרחונית, המעדן הזה פותח וסוגר את האלבום, כשהביצוע החותם הוא המקורי מהאלבום הראשון, שעדיין נשמע טרי לאוזניים.

     

    שירי הדודאים בדרך כלל קצרים ותמציתיים - רובם כשתי דקות - ורק בשנותיהם האחרונות התארכו השירים. למרות תדמיתם הנינוחה-מתקתקה, הרפרטואר הרחב שלהם טומן בחובו גם פן אפלולי יותר: הייאוש שב"דרך הטבק" (מילים ולחן רפי בן משה), המושר מנקודת מבט של שפחה מנוצלת, הבלדות הסקוטיות הטראגיות ששרו עם הצמד "סוזן ופרן" והשירים של לורקה מהמופע "חמש אחר הצהריים" עם פאקו איבנז, שהתקיים במלאת חמישים שנה למלחמת האזרחים בספרד.


    הדודאים ב-1979. מציאות מבוסמת ומבושמת (צילום: יעקב סער, לע"מ)

      

    לצד הישראליות המובהקת שבשירי הנופים ("בשדות בית לחם", "למדבר שאנו") והחגים ("שלומית בונה סוכה", "ומרדכי יצא"), הטמיעו הדודאים בתודעתנו גם קלאסיקות בינלאומיות כמו "הבורגנים" של ז'ק ברל, שירי עם אמריקאיים כ"ג'סי ג'יימס" וכמובן השירים הרוסיים המעוברתים ("ילדתי מַרוסיה", "רותי"). האוסף מייצג גם שיתופי פעולה של הדודאים עם זמרים אחרים, כולל חבירתם המוצלחת בשנת 85' ל"פרברים", שהניבה את האלבום המשותף "הדודאים הפרברים" ואת הלהיטים "שי", "תלבשי לבן", "צל ומי באר" ועוד.

     

    לא כל השירים במארז הזה אחידים ברמתם, אבל גם לפחות חזקים מביניהם ישנו ערך נוסטלגי ותיעודי, למשל ב"נאצר מחכה לרבין" ההיתולי, מתקופת ההמתנה
    שקדמה למלחמת ששת הימים. עם זאת, עיקרון ההנצחה יכול היה להתגמש לטובת אוסף מהודק יותר ולא כל שיר ששרו הדודאים שרד במבחן הזמן. אפשר היה לחסוך חלטורות מעטות אך מביכות כמו "אנונה", ו"למבדה על החוף". ועדיין, מכל השירים פורצות ההרמוניות הקוֹליות והקוּליות של השניים, המלוות בגיטרה החיננית של גוריון, ונעים לחוות את המציאות שלהם המבוסמת ("קנקן תירוש") והמבושמת ("מור, בשמים ולבונה" ב"ערב של שושנים", "מעיין שמן המור" ב"עדן ילדים").

     

    "אבוי לשיר אם אין לו הד", מזהירים הדודאים ב"זמר נודד" של נעמי שמר, אבל הם לא צריכים לחשוש מכך. האוסף הזה מוכיח ששירתם מוסיפה להדהד בזכות איכות שיריהם וניגונם, שכמו בשירם "החליל" (לאה גולדברג ודוד זהבי) "הוא פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב".

     

    "הדודאים", בני אמדורסקי וישראל גוריון, אוסף מחומש, "הד ארצי"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הדודאים. אבוי לשיר אם אין לו הד
    צילום: יעקב סער, לע"מ
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים