שתף קטע נבחר

הבת של מעבר קרני

הציירת נורית גור לביא - קרני, שעל שם אביה נקרא המעבר בעזה, שהתה חצי שנה בפריז, בלי להכיר אף אחד, רק לשמוע מוזיקה מבעד לקירות. התוצאה - תערוכה בבית האמנים

בגלריה הגדולה והמרווחת של בית האמנים בתל אביב מוצגת בימים אלו תערוכת יחיד של הציירת נורית גור לביא - קרני. הבדים הגדולים תלויים על הקירות סביב ללא מסגרות, והציורים מונחים על גביהם ברישול מכוון, מלא בפרטים קטנים: צילומים גזורים מקטלוגים, מילים בודדות ומשפטים הלקוחים מלב המציאות הישראלית.


מתוך "חצי שנה בפריז" (כל הצילומים באדיבות בית האמנים)

 

רוב הציורים נוצרו בחצי שנה בה התגוררה בדירת סטודיו בסיטֶה בפריז. כולם מערבים בתוכם רשמים, דימויים וחלקי משפטים ומלים מפריז וממציאות החיים כאן. הציורים של גור לביא הם תמיד שילוב בין הנעים והאסתטי לפוליטי- אתי. התערוכה הקודמת שלה נקראה "חצבים על כביש שש" והיא איתרה את יפי המראה של פרחי הסתיו בתוך הנוף הכוחני של הכביש וחומת ההפרדה שלצידו.

 

לפני כן סיימה פרויקט ציורים על פי תצלומי אוויר של מחנה הפליטים ג'בליה. צורת ההתבוננות של מבט העל, המחלק את המציאות לריבועי שתי וערב, נמשכת גם אל התערוכה הנוכחית. "עוד לפני כן ציירתי מעין שמיכות טלאים שלתוכן 'תפרתי' מילים: 'מעבר קרני', 'ציר קרני', ו'רוני שלי הלכה לצבא'. מין כתיבה עילגת בתוך הגריד", היא אומרת.

 

שם המשפחה השני שלך הוא קרני, יש קשר?

 

"כן, המעבר נקרא על שם אבי. אני חיה כל הזמן את הקשר הזה בין הכל כך פרטי לציבורי, לכן גם הציור שלי מחפש את מראה המקום הזה".

 

את מרגישה שיש לך יותר אחריות?

 

"לא, אני מרגישה קשר. מעבר קרני היה חלק מהחיים בבית. הוא היה קשור בתקוות, פחדים, כאב ושיתוף פעולה. במשך שנים אבי היה נוסע כל בוקר לעזה. זה השאיר אותנו עם הידיעה שאפשר לקיים שיתוף פעולה מכובד".

 

למה בעצם המעבר נקרא על שם אביך?

 

"אחרי מלחמת ששת הימים משה דיין פנה לאבי והציע לו להקים בית אריזה גדול ברצועת עזה. בעזה היו אז תשעים אלף דונם פרדסים ללא בית אריזה אחד. הרעיון היה לספק לפלשתינאים מקומות עבודה ואפשרויות שיווק של הפרי. אבי, שהיה פרדסן ויזם, נענה להצעה והקים בעזה את בית האריזה הגדול ביותר במזרח התיכון".


שמיכות טלאים שלתוכן נתפרו מילים

 

במעבר חד, מה את יכולה לספר על התערוכה הנוכחית?

 

"קיבלתי מלגה לצייר חצי שנה בסיטה. נכנסתי לסטודיו ומצאתי את עצמי מול קיר גדול וריק. מצאתי שם עפרונות צבע שמן שמישהו השאיר אחריו. קניתי בד ענק ומתחתי אותו על הקיר. כיון שלא היה לי שום מושג מה אעשה בפריז, מלבד ההחלטה להעתיק ציור בלובר, אמרתי - אשחק ונראה מה יקרה".

 

"לא הכרתי אף אחד, אבל מבעד לקירות שמעתי המון קולות. בסיטה גרים הרבה מוזיקאים ושמעתי ג'אז ומוזיקה קלאסית בלי שיהיה לי מושג מאיפה זה מגיע. הפנטסיות על פריז הן פנטסיות. בפועל הייתי לבד ובחוץ היה קר כמו קרח. התחלתי לצייר את המוזיקה. כיוון שעבדתי וגרתי באותו מקום, הציור הפך להיות יומן הקיר שלי".

 

"יש משהו חזק בכתיבה במקום שאת נמצאת בו. יש קטע כזה שאני הולכת עם הכלבה לטיול בוקר בפרדס ואני מציירת על החול הרטוב. אני אוהבת את הציור הקווי הזה. הוא מאוד שונה מ'ציור'. קרוב יותר למה שאנשים כותבים על קירות בתי שימוש ציבוריים".


"לא הכרתי אף אחד ומבעד לקירות שמעתי מוזיקה"

 

למה את משלבת טקסטים בציורים?

 

"טקסטים נכנסים לחלק מהדיבור. הם משהו תמציתי, אינפורמטיבי, קצת כמו שירת הייקו. באותו ציור

יכולים להופיע: רשימת הקניות הראשונה שלי בשוק בפריז, צילום מתערוכה של קיקי סמית, צילומים מתערוכה שהוצגה במוזיאון השואה בפריז, של עבודות יד של אסירים בדראנסי, ומשפט שהוספתי מאוחר יותר - ילדים הולכים לצבא".

 

  • נורית גור לביא - קרני, "חצי שנה פריז", בית האמנים, אלחריזי 11 תל אביב

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
קרני. חיה בין הפרטי לציבורי
ציור של נורית גור לביא
לאתר ההטבות
מומלצים