פנטזיה של עיצוב וסיפור שהיה יכול להיות עצוב
כמה שהוא יוחאי, נאנחתי ביני לביני. יש לי חולשה נוראית לבוֹקים עם אלמנט של סיקוס. משהו בהם נקי מבפנים, ואם יש להם ידיים חמות ויבשות אני מסוגלת להפוך לאווילה משרישה חסרת מצפון. צעקתי על עצמי בלב להתעשת מיד, להיות מקצועית. בדרך לשינוי
בסקרנות אני שואלת את בעל הגרב אם הוא מתעקש, למשל, לשמור את המזרקה המהבהבת המקושטת בצפרדע חיננית, או שאני רשאית לקבור אותה לאחר כבוד יחד עם הבד ההודי הדהוי שנצמד נואשות לספה החוּמה שמזכירה חוֹמה וביצרון (הוא קיבל אותה מאיציק, גיסו האחלה-גבר). אם אני נתקלת בהבעה נדהמת אני יודעת שעלי לשתוק, לעבור נושא, ולחזור לדבר על הרחקת אלמנטים שונים כגון אלו מאוחר יותר, ובדרך אגב כמובן.
עיצבתי, נכון יותר עשיתי דקורציה (כי אני לא שוברת קירות או מזיזה אינסטלציה או חשמל) בבתים של חברים בשנים האחרונות. בחרתי צבעים וצבעתי במו ידיי המסוקסות קירות, משקופים ודלתות, זרקתי פרטים ישנים ומהוהים והלבשתי כורסאות וספות בבגדים חדשים, קניתי אהילים חדשים במקומות שהנורה צרחה ללא הרף לבעליה "תלביש אותי כבר! אני עירומה! זה לא נעים לי ככה!" היה לי סיפוק והנאה בכל רגע, גם בתהליך, בעבודה עצמה, יצירת האמון עם בעל הדירה, שמיום ליום הבעת הבלבול וחוסר הישע התחלפה לעליצות עיזית משובבת לב.
אז יום אחד החלטתי שאני רוצה להתפרנס מזה. פרסמתי ידיעה בפייסבוק הפונה לציבור שרוצה שינוי מהותי בבית ללא מועקה כספית, ללא סחבת של זמן וללא תלות בשיפוצניק שמחליט פתאום לקחת לו נופש מספר ימים באמצע השיפוץ . צירפתי כמה תמונות של הבית שלי שפורסמו בכתבה על עיצוב בתים לא סטנדרטי, וכמה ימים לאחר מכן הגיע טלפון. קול גברי עם ניחוח קיבוצניקי היה מעברו של הקו: "שלום, זה בקשר לשינוי".
כמעט שאמרתי שאני לא פעילה פוליטית
ברגע הראשון לא הבנתי על מה הוא מדבר. "שינוי? מה, המפלגה?" כמעט שאמרתי שאני לא פעילה פוליטית או שזה טעות במספר, אבל בסוף שאלתי במקצועיות "מה???"
"שינוי", חזר הקול העצי המחמם, "שינוי בבית".
הוא סיפר שהוא ואשתו עברו לדירה שירשו מסבתו, שעד עכשיו השכירה אותה. שהדירה במצב נסבל אבל נראית על הפנים. קבענו שם פגישה למחרת בבוקר.
הבחור פתח את הדלת.
"יוחאי?"
היוחאי חייך והזמין אותי פנימה. כמה שהוא יוחאי, נאנחתי ביני לביני. יש לי חולשה נוראית לבוקים שיש בהם אלמנט של סיקוס. משהו בהם נקי מבפנים, ואם יש להם כפות ידיים חמות ויבשות יש לי את כל הנתונים להפוך לאווילה משרישה חסרת מצפון. צעקתי על עצמי בלב להתעשת מיד, להיות מקצועית ולחייך פחות. הוא עוד עלול לחשוב שאני מסוממת או שיכורה.
הדיירים הקודמים ציירו על דופן הקיר במטבח ציור פסיכודאלי מהמם, אבל למעט היצירה המפעימה הזו, שנראה היה שיהיה לא פשוט להסתירה, המטבח נראה מוכן לפעולה. הסלון היה מבויש ומדוכא, גם בו נעשו מעשי יצירה משוגעים, והחדר הנוסף היה מאוכלס בג'אנק וריהוט של סבתא.
יוחאי הכין קפה והתיישבנו במרפסת. הוא פרש את רגליו הארוכות בואכה מואה ואת ידי הנגר שלו שילב מעל ראשו. "אז מה את אומרת?"
שאתה בול הטעם שלי, חשבתי לעצמי, ואילו בקול אסרטיבי אמרתי: "נראה לי לצבוע את הקירות בצבע שמנת, משולב עם צהוב במטבח ואדום בסלון. אבל רגע.. לא כדאי לחכות לאשתך? שניכם צריכים לאהוב –"
"אורנה היא... לא אכפת לה כל כך, את יודעת.."
"מ'זתומרת?"
"היא עכשיו בסדנת ויפאסנה. היא לימדה יוגה אבל פיטרו אותה כי צעקה בשיעור על מישהי. היא אוהבת שקט".
לא סובלת אותה, אמרתי לעצמי. "ואתה?" שאלתי בקול – "מה אתה עושה?"
"אוי, יש להם תאומים..."
"גנן. יש פה אור בדירה, אני אמלא אותה בעציצים. טוב, אני צריך לקחת את התאומים מהגן".
ואני חושבת: גנן..אוי... יש להם תאומים... כמה אני אוהבת ילדים קטנים
עשיתי רשימה של כל הדברים שיש לעשות בדירה. אמרתי לו שיש באמתחתי שיפוצניק שאני סומכת עליו, אבל יוחאי אמר שאין צורך, שהוא ישמח לעשות כל מה שצריך, הוא לקח חופש מהעבודה כדי לארגן את הדירה. חתמנו על הסכם.
למחרת הוא ואני נפגשים בחנות לחומרי בניין. אני בוחרת את הצבעים ומרגישה איתו מין נוחות לא נוחה בכלל, כאילו אני בת הזוג שלו. משהו באווירה נראה כל כך טבעי, כאילו הוא ואני זוג כזה נחמד שקונים צבעים לדירה שלנו. תפנטזי פסיכו, למה לא, אני נוהמת על עצמי בדרך לדירה.
תחתונים קטנים ארזו את שני כדורי התחת שלו למשעי
כשבאתי למחרת על מנת להחליט מה שמים איפה למה כמה ואיך יוחאי לבש תחתונים קטנים, שארזו את שני כדורי התחת שלו למשעי. את צרור הדברים שמקדימה לא העזתי לבדוק. הוא הרגיש עם עצמו נוח לגמרי. "קפה?" שאל בכיף.
"בטח.. בטח".
הוא יושב מולי ומתחיל לספר לי סיפורים על עצמו, אישיים כאלה. אני מוחמאת. אלוקי האורגניזם הגברי! אני לא מכירה גברים פתוחים כל כך. מה זה? למה הוא מספר לי פרטים אינטימיים כאלה? אני אשה זרה, לא חברה שלו, מעצבת לו ולאשתו המעצבנת את הדירה, מה קורה פה? הייתכן שהוא -
מה?
נדלק עלי?!?
והמבט שלו עונה לי שכן, ועוד איך.
אבל אני מקצועית. סופר-דופר מקצועית. אני קמה והולכת לחדר הילדים. הוא אחריי. "תגידי", הוא מהרהר בקול רם וחם, "בהצעה שלך יש פונקציה של ציורי קיר, נכון? אולי תציירי פה משהו על הקיר?"
"בטח, אצייר עץ עם פירות שונים, הקטנים יוכלו לזהות איזה פרי מצויר איפה".
הוא מתלהב.
אה, נו, אני פה בשביל לעצב לך את הבית. יוחאי יוחאי.
אני מורידה את הראש כמו בתולה מבת עקיבא
הוא נעמד קרוב מולי, ממש סנטימטרים ממני. אני מורידה את הראש כמו בתולה מבת עקיבא (הוא נשוי הוא נשוי הוא נשוי)
בארבעת הימים הבאים אנחנו עובדים בדירה, אני מדביקה טפטים שנראים כמו אבן על הארונות במטבח, הוא צובע את הקירות בצהוב, אני מציירת את העץ בחדר הילדים, הוא מתקשר לקנות מיטת קומתיים דרך אתר אגורה, קונים יחד שולחן לסלון ושטיחים בנחלת בנימין, אהילים בוולפסון. המוכר אומר לו - "יש לה טעם טוב לאשתך!" ואנחנו מגחכים מין גיחוך חצי בתולי חצי דקדנטי.
מטבח עם טפט דמוי-אבן והצהוב שאחרי (צילום: ניני משה)
כשאנחנו חוזרים ביום החמישי מקניות אחרונות הדלת פתוחה. יוחאי מחוויר, אני מיד מרגיעה אותו: "לא נורא, פרצו! נזמין משטרה, אבל ממילא אין כאן מה לגנוב".
אנחנו נכנסים בזהירות מפוחדת, והיא בסלון. אורנה. סביבה טישואים משומשים, כוס תה על השולחן . "חזרתי", היא מייבבת. "אני מצוננת... האפצ'ים שעשיתי הפריע ושלחו אותי הביתה".
יוחאי, מבולבל לגמרי, אומר מילה אחת: "וואלה..."
היא בוחנת אותי, ואני יודעת שאין לה מושג מי אני ומה אני עושה בביתה.
"אני אה.. אני עיצבתי לכם את הדירה", אני אומרת לה בנחמדית.
אני קולטת ממנה הרף של מבט אליו, שואל ופגיע
והיא: "וואלה? סחתיין עלייך... יצא סבבה", ואז אני קולטת ממנה הרף של מבט אליו, שואל ופגיע, והמבט סוגר אצלי הרמטית הכל - את המחשבות, הפנטזיות והריגוש.
אני מסמנת לי ללכת. עכשיו. סיימתי את הרומן שלא היה וסיימתי את הבית. למחרת חיכה לי צ'ק בתיבת דואר, אליו צורף פתק: "הייתי, לא העזתי לעלות. כי את את. הבית נראה מדהים. תודה על הכל. יוחאי".
האימייל של נולי
