הרופא, החורבן וההלם: תמונת מלחמה

אם הקלישאה נכונה ותמונה אחת שווה אלף מילים, כמה תמונות נצטרך כדי לספר את סיפור המלחמה האחרונה בעזה? דגל הדיו באילת, הקצין הצעיר יוסי בן חנן שקפץ מאושר למי תעלת סואץ עם נשק בידו, והחיילים הנוגעים בהתרגשות באבני הכותל המערבי, הן רק חלק מהתמונות שמלוות את מלחמות ישראל לאורך יותר מ-60 שנות קיומה. השאלה היא כעת, מה תהיה התמונה שתאפיין את המלחמה האחרונה בעזה. שורה של צלמים, אמנים, אנשי רוח, עיתונאים ופוליטיקאים לשעבר בחרו עבור ynet את התמונה שלהם - מעזה, שדרות והזירה המדינית.

• גלריית התמונות מהמלחמה
  

הרופא שאיבד את בנותיו. יעקב טרנר

יעקב טרנר, עד לא מזמן ראש העיר באר שבע, בחר לא רק בירי הרקטות על עירו, אלא דווקא בתמונת הרופא שאיבד את בנותיו: "שתי תמונות עולות לי: אחת, התמונה של הרופא העזתי שאיבד את בנותיו במסיבת העיתונאים בבית החולים שיבא. היה בזה משהו מאוד אנושי. נעזרו בו לאורך כל השנים בפרשנויות וחוות דעת ופתאום לראות אותו במצב כזה, זה עושה לך משהו. באותה הזדמנות קשה להתעלם מהצעקות של אמו של החייל הישראלי שאומרת לו: 'איך אתה יודע שלא ירו מהבית שלך על הבן שלי?'. זה רק מראה עד כמה הקונפליקט עמוק. יש שני צדדים שונים לעימות, יש אסונות גם בצד השני, אבל להיות מאוזן הדבר אפשרי. התמונה השנייה היא של האחראי על הכבאים בשדרות שרץ לבית שהופצץ וגילה שהוא של הוריו. התמונה ממחישה עד כמה כולם שותפים לכאב, עד כמה זה יכול לקרות לכל אחד". 

סמל השלום שאיבד את משפחתו (צילום: רויטרס)

הסבל משני הצדדים. אלוף במיל' אייל בן ראובן

האלוף במילואים אייל בן ראובן, רואה לנגד עיניו שתי תמונות של סבל המגיעות מצידיו השונים של המתרס: "כשאני חושב על הלחימה בעזה אני רואה לנגד עיני כמה תמונות, שבעצם הן אותה תמונה  - הסבל הבלתי נסבל של אזרחים משני הצדדים. מצד אחד, החבר'ה משדרות, הפצועים, התלמידים, החרדה. מצד שני תושבי עזה והרופא שאיבד את בנותיו. ההבנה שלי מכל העניין היא שכנראה מלחמה מודרנית היא מלחמה שבסופו של דבר מתמקדת בסיפור האזרחי. זה נובע כמובן מאותם ארגוני קיצון שבחרו בדרך המלחמה תוך שימוש המגזר האזרחי בשני הצדדים ככלי הנשק העיקרי שלהם. זה מחייב אותנו כמדינה דמוקרטית בעלת ערכים יהודיים הומאניים להסיר את הכפפות בלי ברירה כדי לממש את החובה האלמנטארית של הגנה על אזרחים. התוצאה היא שאין מלחמות שמחות. גם עכשיו כאשר אנחנו בהחלט רשאים להיות מרוצים מתוצאות המערכה, לי באופן אישי ולרבים אחרים מאזרחי מדינת ישראל, קשה להיות שמח".

מתחבאים במיגונית בשדרות (צילום: AFP)

28 אלף דגלים בשדרות. פרופסור ידידיה שטרן

פרופסור ידידיה שטרן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, המתמחה בסוגיות הקשורות בדת ומדינה, הקדיש את התמונה שלו לתושבי שדרות: "בעיני המהלך הגדול של המלחמה הזאת הוא דווקא ההתגייסות הפנימית לטובת שדרות. בלילה אחד נתלו 28 אלף דגלים ברחוב הראשי של שדרות על ידי קבוצת מתנדבים של 'לב אחד'. בבוקר קמו תושבי שדרות וגילו שהרחוב הראשי שלהם כולו עטוף בכחול לבן. זו מבחינתי תמונת הניצחון של המלחמה ולא אחרת. תמונה שמביאה לידי ביטוי אחדות פנימית. כשמדינת ישראל נלחמת מול ארגון טרור של כמה אלפי לוחמים זה אתגר צבאי - אבל לא כוחות. המלחמה האמיתית היא בשאלה מי אנחנו ואם אנחנו עומדים ביחד. שנים רבות מדי מדינת ישראל הסתכלה על הפריפריה כחזית נשכחת. שלושת השבועות האחרונים הבהירו לכולנו שאין מדינת תל אביב-ירושלים מצד אחד ומדינת נגב מצד שני. בשנים האחרונות הייתה תחושה של ניכור, של היפרדות חלקי הגוף הישראלי. ממש חוסר יכולת להזרים דם מחלק לחלק. שלושת השבועות האחרונים הפעילו את הלב הישראלי והוא שלח דם לכל חלקי הגוף. הלוואי והיינו יכולים להתאחד גם סביב כוחות פנימיים ולא רק נגד כוחות חיצוניים".

הדגלים מחבקים את שדרות (צילום:AFP)

התמונות מטעם. זיו קורן

הצלם זיו קורן, שתיעד במצלמה שלו כבר כמה זירות קרב, לא הצליח הפעם לראות את החיילים מקרוב: "לצערי לא הייתה אף תמונה טובה במלחמה הזאת. יש כמה תמונות לא רעות אבל אף אחת לא מייצגת תקופת לחימה של שלושה שבועות. כל התמונות היו 'מטעם', שהופצו מדובר צה"ל. מאחר ובאופן כמעט בלתי דמוקרטי כל עוטף עזה היה שטח צבאי סגור נאלצנו להסתפק במה שצה"ל דיברר לעצמו. במהלך שלושת השבועות האלו עברתי לגור בניר עם, התעוררתי כל בוקר לפני הזריחה בניסיון להביא איזו תמונה מהשטח - וזה פשוט היה בלתי אפשרי. למרות שהמבצע הזה היה אחד הדברים המדהימים שישראל עשתה, המדינה מקבלת ציון נכשל בכל הנוגע לתקשורת. מבחינה צבאית חשבו על הכל, ואני באמת מוחא כפיים לצה"ל, אבל חובת התקשורת הייתה להיות שם וזה לא קרה. המהלך הזה עוד יחזור אלינו בפנים, כשעכשיו יתחילו לצוץ תמונות ההריסות מעזה. עוד לא התחילו בכלל לקבור את האנשים ולצלם את חדרי המתים עמוסים בגופות של תינוקות. הודות לדובר צה"ל, לא תהיה תמונה שתאזן את זה - וחבל".

התמונה שלא צולמה. עיתונאים משקיפים על הרצועה (צילום: AP) 

החיילים עושים חיים. יגאל תומרקין

האמן יגאל תומרקין שם במרכז התמונה שלו את חיילי צה"ל, שלטענתו, ירו באויב מבולבל: "אולי אחרים רואי רחוק יותר ממני, אבל אני עדיין לא רואה את תמונת המלחמה. מה שכן עולה לי בראש כשאתה אומר מלחמת עזה הוא חיילי צה"ל עושים חיים. יורים על מטרות חיות שאין להם לא אותו כוח ולא אותה מוטיבציה, סתם ערבים היסטריים ודי מבולבלים. לא שהחיילים רעים חס וחלילה - כולם נחמדים, ילדים טובים של אמא. הערבים מתנהגים כערבים. הם מכת גורל, אנשים שאי אפשר לסגור איתם הסכם שלום. אני לא בעד ולא נגד המבצע. אני יושב מהצד ותמהה. לא מבין על מה עושים קונץ גדול, עצם העבודה שחצי מהחללים הם 'עבודה עברית' היא הוכחה לכך. חוץ מזה שיש היום כלי נשק נהדרים, לא ברור לי על מה הגאווה הגדולה. יש פה עודף מהומה. עשו את זה טוב אבל במרכאות הכי גדולות שאפשר, כי הרי אין דבר כזה מלחמה טובה".

אויב מבולבל - חיילים שמחים. על גבול הרצועה (צילום: AP)

הגברים והגופות. אלכס ליבק

הצלם אלכס ליבק, יזכור דווקא את אחת התמונות השקטות והעצובות של המלחמה הזו: "כל תמונות הסטילס שראינו היו תמונות שעברו צנזורה. אלו תמונות שדובר צה"ל רצה להראות ולא של צלמים מקצוענים, אז אני בכלל לא מסתכל עליהן. תמונות של דובר צה"ל הן לא תמונות של לחימה, אלו תמונות של משרד יחסי ציבור. רדפו את הצלמים כל הזמן, וחבל. מה אתם מסתירים? לא רצו שייווצר מצב כמו במלחמת לבנון השנייה, שם תמונת הלחימה היא של חייל פצוע עושה 'וי' על האלונקה. כל התמונות צולמו מרחוק וככל שהפיצוץ נראה יפה יותר הוא קיבל עמוד ראשון בעיתון. לא ראינו מלחמה, ראינו זיקוקי דינור. מה שנותר הן התמונות מעזה: תמונה אחת במיוחד הצליחה ממש לרגש אותי והיא הופיעה בעמוד הראשון של ה'ניו יורק טיימס' ובשער של 'ההראלד טריביון'. מופיעים שם שלושה גברים שהולכים בשורה ומחזיקים בידיהם גופות של תינוקות. מאחוריהם יש קהל די גדול אבל אין התלהמות. זאת תמונה כל כך חזקה מכיוון שאין שם בכי, אין דם, אין הריסות ואין חלקי גוף. הם הולכים בשקט שפשוט שבר את ליבי. אתה מסתכל על האיפוק ופשוט מצטמרר". 

השקט שובר את הלב (צילום: AFP)

תמונה אין, מחכים למדינאים. תומר בוהדנה

רב סרן במילואים, תומר בוהדנה, שנפצע במלחמת לבנון השנייה והונצח בתמונה המפורסמת מסמן "וי" למצלמה, לא מצא תמונה אחת ברורה במלחמה הזו: "אף צד לא סיפק את הסחורה. היו תמונות קורעות לב כמובן אבל הן לא עמדו בפני עצמן. בשדה הקרב של העידן המודרני המצלמה היא כלי נשק וכל אחד מנסה לעשות בה שימוש. אני מעדיף מערכה שנשלטת על ידי הצבא ולא העיתונאים ולכן טוב עשה דובר צה"ל במדיניותו הנוכחית. מה גם שתמונה מייצגת צריכה להוות חלק מהלך רוח. אילו מלחמת לבנון השנייה הייתה מצליחה ולא היו מתגלים כשלים אז התמונה שלי לא הייתה שווה שום דבר, לא מגיעה אפילו לשער האחורי של העיתון, כי היא לא מייצגת שום דבר. במקרה הזה לא מדובר במלחמה, אלא בלחימה. צריך לקחת דברים בפרופורציה. שמעתי חייל מתבטא ברדיו שאמר 'קבענו פגישה עם החמאס והוא לא הגיע'. אני לא יודע מה קדם למה, מה העצים את מה, אבל בסך הכל מדובר במבצע שהתנהל נכון והוכיח עד כמה חשוב שיהיה ניהול צבאי טוב שייקח שליטה על העניינים. ההיבט המדיני, ההישגים המדיניים שהמבצע יצר, הם שיקבעו בסופו של דבר את הלך הרוח".

התמונה המדינית תקבע? (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ההרס והחורבות. חיים יבין

העיתונאי חיים יבין, שסיקר כמעט כל מלחמה שידעה ישראל מסתכל הפעם בעיקר על ההרס בצד הפלסטיני שמאפיל על המלחמה המוצדקת: "אם יש תמונות שיחקקו בזיכרוני מהלחימה הן תמונות ההרס והחורבות. בתחילת הקרבות נהרגה משפחה שלמה והתמונות הללו היו כל כך נוראיות עד שהן נצרבות בזיכרון - ייתכן ולעד. דעתי הייתה ועודנה כי המלחמה מוצדקת, מלחמת אין ברירה. זה לא הופך אותה למלחמה שאפשר להתעלם מההרג ומהרס. לא הייתה לנו ברירה, אבל זה לא מפחית כהוא זה את הטרגדיות האיומות והאסון הנורא אשר קרה לפלסטינים. ככל שיחלוף הזמן אין לי ספק שתמונות ההרס והאובדן יישארו בזיכרון, כפי שקורא בכל המלחמות. מה לעשות - מלחמות זה לא דבר טוב".

התמונה החסרה של גלעד. רות ירון

תת אלוף במילואים רות ירון, שכיהנה בעבר כדוברת צה"ל בחרה דווקא את מה שלא צולם במלחמה הזו: "התמונה שלי היא התמונה החסרה, התמונה שהייתי רוצה לראות. זאת התמונה של גלעד שליט".

התמונה החסרה. גלעד שליט בבית

פרס מנחם אבלים - ונשבר. גאולה כהן

ח"כ לשעבר וזוכת פרס ישראל, גאולה כהן סיפרה כי התמונה שהיא לוקחת עמה מהלחימה היא תמונתו של נשיא המדינה, שמעון פרס, שמגיע לניחום אבלים בבית משפחת נתנאל, שאיבדו את בנם יהונתן - וביקשו לחבק

את החיילים שירו בו בשוגג. "אני מכירה את פרס הרבה זמן ומעולם לא זכורה לי תגובה כזאת שלו. הוא תמיד מאופק ועצור, גם כשהוא אומר שהוא מתרגש הוא נשאר מאוד מרוסן. הפעם הוא ממש נשבר מול האמירה, לא ידע להכיל אותה. התמונה הזאת, של משפחה שכולה שמבקשת לחבק את אשר ירו בבנם, המחישה לי את הכוח והעוצמה של העם הזה. לא ראיתי דבר כזה בחיי". כהן טוענת כי אף שהמלחמה לא פתרה כלום - היא גרמה לישראלים להכיר את עצמם מחדש. "חודש לפני כן הרגשנו כל כך מיואשים, מושפלים, עם שלא יודע להגן על עצמו ופתאום התגלתה העוצמה הזאת בתוכנו. אין לי ספק שעוד נזכור את הרגע הזה בו חזר לנו האמון בעצמנו עוד זמן רב". 

הנשיא בבית משפחת נתנאל (צילום: מארק ניימן, לע"מ)

ארבעה יתומים לצד גופת האם. מוחמד בכרי

הבמאי והיוצר מוחמד בכרי נזכר בתמונה שבה נראים ארבעה ילדים ברחוב מלא הריסות בעזה, כשהם סובבים סביב גופת אמם מתחת להריסות. "חלשים, רעבים, מפוחדים. זאת תמונה שתיחקק לא רק בזיכרוני, אלא גם בזיכרונם של עשרות אלפי אנשים בעולם". לדבריו, התגובה הישראלית לא הייתה פרופורציונאלית. "אם יש משהו שעשה שירות רע למדינה זה המבצע הזה. התמונה של הילדים מייצגת את הברוטאליות של ראש ממשלה שאין לו לב או רחמים. ראש ממשלה שהופך את שני הצדדים לחסרי אונים, לקורבנות". בכרי טוען כי חוסר האונים הפלסטיני בא לידי ביטוי בצורה חזקה יותר: "חייל חוזר לאמו שלם ובריא – הילד הפלסטיני איבד אותה".

הרס ברצועת עזה (צילום: AP) 

תמונת ההתנתקות - שורש כל רע. פרופסור ישראל אומן

חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' ישראל אומן, בחר את התמונה שלדעתו מהווה את שורשי הלחימה ברצועה. "עולה לי תמונה מהעוולה והאיוולת שגרמה למלחמה - הגירוש מגוש קטיף". לדבריו, כעת ברור כי הגירוש הוא שהביא לעימות. "גם אם היו למבצע הזה תוצאות חיוביות - ואני לא חושב שהיו לו - העסק הזה היה מיותר. חבל לי על החיילים מצד אחד שהתפללתי עבורם לרפואה שלמה כל בוקר וחבל לי מצד שני גם על תושבי עזה. חבל לי על הדם שנשפך בגלל הגירוש". פרופ' אומן אומר כי הוא מבין שמטרת המבצע הייתה להפסיק את הירי, אך מתקשה להבין איך התכוונו לעשות זאת ללא חיסולו של חמאס. "גם אם נניח שיש פה איזשהו היגיון, צריך לחשוב אחורה, מה גרם לכל המעשה. ויותר חשוב, צריך לחשוב גם קדימה: הגירוש מגוש קטיף הביא לקטסטרופות האלו, בוא נלמד לקח ולא נגרש את 300,000 תושבי יהודה ושומרון. אם נגרש אותם - נגרום לחיסול מדינת ישראל".

הגירוש והייאוש. נווה דקלים בהתנתקות (צילום: ירון ברנר) 

התקיפה התנהלה כמו פוגרום. שולמית אלוני

השרה לשעבר וזוכת פרס ישראל, שולמית אלוני, נזכרת בתמונת ההתקפה האווירית שפתחה את המבצע בעזה. "הפגזה, בתים הרוסים, המון רץ בהיסטריה, אף אחד לא יודע לאן בדיוק, אישה אחת צועקת ומחזיקה בידה תינוקת בוכה". אלוני טוענת כי הצבא "הוציא את כל פרחי הטייס שלנו כדי שיוכלו להתאמן על הבתים של המסכנים האלו". לדבריה, מדובר בפגיעה ברוטאלית ובלתי מידתית באזרחים. "השתמשנו בפצצות זרחן ושוב שיקרנו והכחשנו זאת, כמו במלחמת לבנון השנייה. בשורה האחרונה אני לא גאה במלחמה הזו אבל מזל שיש לנו את ה'ליברמנים' שלנו, נוטפי הפטריוטיות במרכאות שמזכירים לכולם שערבי טוב הוא ערבי מת". אלוני טוענת כי ישראלים רבים שכחו ששמו של הצבא הוא צבא הגנה לישראל. "מטרתו להגן ולא להרוס. היינו צריכים לנסות לדבר עם חמאס ולהאריך את הרגיעה, במקום זה קיבלנו צהלה כללית. כשאזרחים מתים צריך להריע? ככה בדיוק התנהלו הפוגרומים ביהודים".

הפצצות ברצועה (צילום: רויטרס)

המציאות הכי קשה. ד"ר חאלד, מנהל בית החולים שיפא בעזה