מי באמת החריב את עזה

לידיעת סוריה וחיזבאללה: צה"ל לא הפעיל בעזה את "דוקטרינת הדאחיה" - כך מכנים בצה"ל את אותה תגובה "חסרת פרופורציה" בהרסניותה, עליה מסר לראשונה אלוף פיקוד צפון, גדי אייזנקוט, לפני כמה חודשים בראיון לאלכס פישמן מ"ידיעות אחרונות". האלוף התייחס לתרחיש שבו חיזבאללה וסוריה, או כל אחת מהן לחוד, ישגרו עשרות-אלפי טילים בליסטיים ורקטות כבדות לעורף הישראלי. הוא הבהיר שתג המחיר שיגבה צה"ל מהתשתיות השלטוניות והאזרחיות בסוריה ובלבנון יהיה כבד מנשוא, ואף רמז שההרס שגרמו הפצצות חיל-האוויר בדאחיה של חיזבאללה בביירות במלחמת לבנון השנייה הוא רק דוגמית למה שיקרה בפעם הבאה.

דוקטרינה זו שרירה וקיימת ביחס לאפשרות של מלחמה בצפון, אבל כאמור, היא לא הופעלה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". מה שגרם לאבדות בקרב אזרחים לא-מעורבים ולהרס העצום בעזה היו בעיקר שיטות הלחימה של חמאס: הארגון עשה במודע שימוש נרחב באוכלוסייה לא-לוחמת, כדי להגן על נכסיו הצבאיים ועל יכולתו לשגר רקטות. אבל עיקר ההרס נובע מהעובדה, שגדודי עז א-דין אל-קסאם הפכו מבני מגורים אזרחיים ושכונות שלמות למתחמי תופת ממולכדים וזרועי מטענים, כדי להסב אבדות לכוח היבשתי של צה"ל. כמענה לכך הפעיל הפיקוד הצבאי הבכיר, באישור הקבינט הביטחוני, שיטות ואמצעי לחימה, שנועדו לצמצם למינימום האפשרי את אבדות כוחותינו - אך מבלי להתפשר על ביצוע המשימות.

סביר להעריך ששר הביטחון, הרמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום למדו היטב את לקחי

מלחמות לבנון וגם את אלה של יום כיפור. לכן הביאו מראש בשיקוליהם את רגישות הציבור בישראל לאבדות בקרב החיילים. רגישות זו, שתורגמה ללחץ פוליטי וציבורי על הממשלה, הביאה לנסיגה מלבנון ב-2000 והשפיעה בצורה הרסנית על תהליכי קבלת ההחלטות של הדרג הצבאי והמדיני במלחמת לבנון השנייה. לפני תחילת המבצע העריכו בצה"ל כי התקפה קרקעית על מערך המגננה הממולכד והממוטען של חמאס תגבה עשרות הרוגים ומאות פצועים בצידנו. כתוצאה מהערכה זו התעורר חשש במערכת הביטחון, כי מחיר הדמים עלול לגרום לכך שלחץ הציבור בישראל יכריח את צה"ל לעצור בטרם השלים את משימותיו. במקרה כזה היה נוצר מצב שבו גם ספגנו אבידות בעורף ובחזית - וגם צה"ל נאלץ לסגת בטרם עת. מה שיאפשר לחמאס לרשום לזכותו ניצחון תודעתי.

זו אחת הסיבות, שבגללה קיבלו הדרג הצבאי והמדיני החלטה מודעת וחדשנית לנקוט אמצעים ושיטות שיצמצמו דרמטית את אבדות כוחותינו. מזעור האבדות הפך לחלק בלתי נפרד מביצוע המשימה. בה בשעה היה ברור שהאש המאסיבית שתופעל לתכלית זאת תגרום להרס חמור, ובאורח בלתי נמנע - לאבדות בקרב אזרחים. מה שיביא לגינוי גורף בדעת הקהל העולמית ואולי אף בידוד בינלאומי והגשת תביעות משפטיות על ביצוע "פשעי מלחמה" כביכול.  

צילום: רויטרס

גם ההיבט המוסרי מילא תפקיד חשוב בשיקולי תוכנית המערכה. מי שמפקפק בכך כדאי שיבקש ויקרא את תקצירי הדיונים, שנערכו במטכ"ל כהכנה למבצע בהשתתפות משפטנים ואנשי רוח. כתוצאה משיקולים אלה הוחלט לקרוא לאוכלוסייה האזרחית הלא-מעורבת לעזוב את השכונות המועדות ללחימה במקרה של כניסה קרקעית. אנשי צה"ל ושב"כ ביצעו למעלה מרבע מליון שיחות טלפון, בהן הוזהרו אזרחים כי שכונת מגוריהם עומדת להפוך לאזור לחימה. הם התבקשו להתפנות וניתנו להם שעות ארוכות לעשות כן. בנוסף לכך, לאותה מטרה, פיזרו כלי-טיס של צה"ל כרוזים באותם אזורים. פעולות אלו בוצעו למרות שחשפו במידה מסוימת את כיווני ההתקפה הקרקעית של של צה"ל. רוב האוכלוסייה אכן עזבה, אבל היו מקרים - לא רבים צריך לומר - שבהם חמאס מנע עזיבה של אזרחים.

עיקר ההרס: מהתקיפה הקרקעית

אבל מה שחשוב לציין הוא שחמאס יכול היה למנוע לפחות מחצית מהקורבנות בנפש בקרב האוכלוסייה האזרחית, אילו נענה לקריאות החוזרות ונשנות של ישראל - לפני הכניסה הקרקעית - להפסיק את הירי על העורף. מסיור חטוף שערכתי בשטח תוך כדי הלחימה התרשמתי כי מרבית ההרס - וכנראה גם האבדות לאוכלוסייה הלא-לוחמת - היו במהלך התקיפה הקרקעית, ולא כתוצאה מהשלב האווירי במבצע. משלא נענתה הקריאה להפסיק את הירי תלול-המסלול, החל השלב היבשתי במבצע. הכוחות שנכנסו לפרברי עזה הפעילו לפניהם מסך אש מאסיבי, שנועד לפוצץ את המטענים, המלכודים והמוקשים שהוטמנו בנתיבי התנועה ולנטרל את לוחמי חמאס הממתינים במנהרות הלחימה. האש הזו, כמו גם האמצעים שהפעילו הכוחות לפיצוץ מטענים ולפריצת קירות, והדחפורים שהופעלו כדי לנטרל מבנים חשודים, גרמו להרס נורא.

מבנים שמולכדו על-ידי חמאס קרסו כשהמטענים שהוסתרו בתוכם התפוצצו (לעתים כתוצאה מרימון בודד שהושלך לתוך בית תוך כדי טיהורו); אחרים נפגעו כשצה"ל הפעיל בסמטאות

המתחמים הממולכדים מטענים המכונים "צפע שריון". מטענים אלה, לפריצת נתיבים בשטח ממוקש, הם הרסניים וגרמו לפיצוצי משנה לא רק בנתיב ההתקדמות, אלא גם בתוך המבנים הממולכדים שבקרבתם התפוצצו. מנהרות שפוצצו גרמו לאבדות בבתים מרוחקים בלב השטח הבנוי, שבהם היו פתחים לאותן מחילות לחימה. אזרחים ומבנים רבים נפגעו גם מאש תותחים וטנקים, שנורו לעבר מקורות אש בשטח הבנוי. היו לא מעט מקרים של ירי שגוי או כזה שהחטיא את מטרתו וגרם לקורבנות. מה שכמעט לא ניתן למנוע בשטח בנוי בצפיפות. כתוצאה מכך נפגעו לא רק אזרחים, אלא גם חיילי צה"ל. ארבעה מתוך עשרת חללי צה"ל במבצע נפגעו מסיבה זו מ"אש כוחותינו".

עכשיו, כשהוכרזה הפסקת אש, תיאלץ ישראל להתמודד בזירה הבינלאומית עם הנשורת המדינית והתקשורתית שגרמו האבדות בקרב לא-מעורבים וההרס. אין ספק שאיראן ובעלות בריתה, כמו גם מדינות ערב והעולם המוסלמי, יעשו כל שביכולתם להשתמש במה שמכונה בלשון נקייה "הנזק הסביבתי", במטרה לכבול את ידי ישראל במערכות עתידיות. המטרה תהיה לשלול מישראל את הלגיטימיות להפעיל את מלוא עוצמתה ויכולותיה הצבאיות כדי להגן על עצמה. גם בקרב מיגזרים רבים בציבור הישראלי הולך ומתפתח ויכוח נוקב בשאלה, אם ההרס וההרג ברצועה היו מידתיים ונחוצים. מה שיחייב את הממשלה וצה"ל להוכיח בעובדות ובמספרים, קבל עם ועולם, שהפעלת הכוח הייתה מידתית לאיום ולשיטות הלחימה של חמאס, ונעשתה מחוסר ברירה אחרי שמוצו כל האמצעים האחרים להבטחת שלום האזרחים.