סינגל

יום שישי בערב הוא בדרך כלל זמן של משפחה, רעש של ילדים המתרוצצים בין החדרים, ריח של בישולים והרגשה כללית של שלווה. אבל בבית של מיכל אמדורסקי אף אחד לא מתרוצץ בין החדרים ומלבד אמדורסקי הבוהה בנוף התל אביבי שנשקף מחלון המטבח שלה, בג'ינס ועקבים, אין שום זכר לכוכבת הפופ שציפיתי לפגוש. "הילדות אצל אסף", היא מספרת לי בשקט שעה שהיא מערבבת נס קפה - "של עניים", כפי שהיא קוראת לו - ומארגנת קופסת עוגיות מחיטה מלאה.

"אנשים מתרגלים לכל דבר" (כל הצילומים של ליאור נורדמן)

החתול שלה, מיצי, אותו אספה בזמן צילומי "יום בחיי", רובץ במרפסת הגדולה ומצליח להוציא את מיכל משלוותה, "את כל הבית הוא הרס לי, אין לי כוח בשבילו יותר", היא מקטרת ומוסיפה בחיוך מתוק־מריר, "אבל מה לעשות, הבנות מתות עליו".

יומיים בלבד לאחר שהיא ומי שהיה בעלה בשלוש עשרה השנים האחרונות, אסף אמדורסקי, שמו קץ לזוגיות שלהם באופן רשמי, היא סופסוף פותחת את הלב.

במרחק יריקה מהמקרר אליו מוצמדת תעודת הגירושין החדשה שלה, היא מתוודה "אם זה היה תלוי בי, לא הייתי מפרקת את המשפחה הזו", ומוכנה לשפוך מעט מאוד אור על אקורד הסיום העצוב של הזוגיות הלא תמיד ברורה של אסף המוזיקאי, היוצר, האמנותי, הנחבא אל הכלים, ומיכל הרקדנית, זמרת הפופ ואחת הנשים הפרובוקטיביות ביותר בתעשייה.

פורסם כבר לפני שבעה חודשים שאתם נפרדים, מה לקח לכם כל כך הרבה זמן לארגן את הגט?

"אל תשאל אותי שאלות כאלה. אין לי תשובות. הלאה, הלאה. היו בעיות וזה היה אמור להסתיים מהר מאוד. לא אכניס אותך לכל העניינים המשפטיים, זה לא נכון, זה מיותר ואני אחרי זה. זה לא משהו ששווה בכלל לדבר עליו".

מי יזם את הפרידה הזו?

"זו שאלה קצת אישית, לא?", היא ממלמלת במבוכה, יונקת מהסיגרייה החמישית שלה ולבסוף עונה: "אני יכולה להגיד לך דבר כזה: אני מאוד אולד פאשן בדעותיי לגבי משפחה וילדים. אני לא הייתי מפרקת את המשפחה הזו".

מבחוץ זה נראה כאילו את הובלת את המהלך.

"מפתיע, נכון? כולם חושבים ככה".

טוב, זו התדמית הזו שלך. זה נראה כאילו את זו שאמרה לו ברגע אחד של שגעת "קח את הדברים שלך ותעוף לי מהחיים”.

"אני שומעת את זה כל הזמן ופשוט מחייכת. זה מצחיק אותי, כי אני יודעת באמת מה קורה. כל אחד עושה את הבחירות שלו. הוא עשה את הבחירה שלו ואני מכבדת את זה, אבל שוב, אני בנאדם מאוד זוגי. אני רוצה עוד המון ילדים".

מה, עוד?

"כן. לפחות עוד שניים־שלושה ילדים".

"אני שונאת ראיונות", היא מודה כמה וכמה פעמים, "אני מרגישה שתמיד מחפשים אותי, תמיד מעוותים את מה שאני אומרת ובסוף תמיד אני יוצאת הביץ'".

"אני נראית לך ביץ'?"

את לא ביץ'?

"תראה אותי, אני נראית לך ביץ'? תשאל אנשים שאני עובדת איתם, הם יגידו לך שאני לא".

את לא דיווה?

"מה זה דיווה? די כבר, דיווה, ביץ'... אתה יודע מה, ביץ' אולי כי אני קורקטית מאוד, חסרת סבלנות, אומרת הכל בפנים. אני חושבת שהביצ'יות זה בגלל שאני חותכת עניינים. תמיד בסוף אני הבאד גירל. אני לא אוהבת להיות פאלשית (צבועה בשפת ההומואים - ש.פ), לא יכולה. כמו שבפעם הראשונה שפגשתי אותך לא אמרתי לך 'מאמי, איזה יפה אתה', אלא אמרתי 'תקשיב, אתה חמוד, אבל אתה נחש ואני צריכה להיזהר ממך'. אגיד את האמת בפנים, אני לא רוצה לשחק תפקיד, רוצה להיות מי שאני. אני משחקת תפקידים במקומות שבהם אני אמורה לשחק תפקידים".

ומיכל אכן משחקת הרבה מאוד תפקידים: כשהיא לא מגלמת מורה לריקוד ב"תיכון השיר שלנו" (אמורה לעלות בקרוב ב־yes), את דורותי במחזמר "הקוסם מארץ עוץ", מככבת בהצגת הילדים "מעשה בחמישה בלונים", משחקת צפונית ממורמרת בהצגת הבידור "מוריס, חמותו וזו שאיתו", שופטת בריאליטי הריקודים של קשת "לא נפסיק לרקוד", מקמפיינת את רשת חנויות האופנה Z.BIRMAN ומגלמת את עצמה בפרק מיוחד של "יום בחיי" ב־HOT בידור ישראלי, מיכל היא בעיקר זמרת ואמא למילה (שבע) ולנינה דבש (שנה וארבעה חודשים).

איך את מספיקה לעשות את הכל?

"יש ימים שאין לי כוח ללכת לעבוד. יום שישי בערב בא לי להתרסק בפוך, אבל אני לא יכולה כי יש לי הצגה שמתחילה רק ב־22:00, ולמחרת בבוקר יש לי את 'הקוסם', ואז בערב יש לי עוד פעם 'מוריס', ולא תמיד בא לי, לא תמיד כיף לצאת לעבוד ביום שישי. בכל מקרה, אני בטוחה שגם אתה לא אוהב את העבודה שלך. אם כן - אני מרחמת עליך, כי אני בטוחה שזה לא כיף לך להתבוסס בדם של אחרים".

את מרגישה שמתבוססים בדם שלך?

"לפעמים. אני חושבת שהמחיר מאוד כבד לעומת מה שאתה מקבל. קנה המידה הוא לא הוליווד, שם יושבים עליהם באותה מידה, אבל הם מרוויחים הרבה יותר ומקבלים הרבה יותר. פה אני פאקינג הולכת למכולת עם פיג'מה".

יחד עם זאת, את מתה על החשיפה הזאת, את בעצמך אמרת לא פעם שאת חיה על תשומת לב.

"כן, אבל לא על תשומת לב כזאת. אחרי שאני עושה הצגה ואנשים רואים אותי בפעולה, ולא ידעו שאני שרה ולא ידעו שאני רוקדת ולא ידעו... ההלם הזה שהם מקבלים, זאת תשומת הלב שאני מחפשת. לא אשקר לך, כל העולם שלנו בנוי על זה, כל מי שמתעסק במה שאני מתעסקת בו מכור לתשומת לב. כל נושא הפפראצי והרכילויות, זה חלק מהמשחק שצריך לשחק".

"אני רוצה עוד ילדים"

את עוד נפגעת מהרכילויות?

"לא, התרגלתי. אני ממשפחה ניצולת שואה, למדתי שאנשים מתרגלים לכל דבר, גם לדבר הכי נורא בעולם".

למה היה הכי קשה להתרגל?

"לשנאה של אנשים, ובכלל, לטוקבקים. זה מפחיד".

מה, את קוראת טוקבקים על עצמך?

"אני לא מסוגלת. הרוע הזה של אנשים, המרמור, לא מבינה מאיפה זה מגיע, לפעמים אני קוראת ולא מאמינה".

נראה כאילו הפסקת להדוף את השמועות, בכל זאת, יש עלייך המון סיפורים.

"מלא. לא זוכרת מה, אני לא קוראת עיתונים".

שאספר לך?

"נו".

הסיפור האחרון הוא שיש לך בת זוג.

"באמת? שמעתי את זה מזמן, כשעוד הייתי נשואה", היא מחייכת לעצמה ויונקת מהסיגרייה שלה, "מצחיק. אולי באמת אעבור לנשים".

היית פעם?

(צוחקת) "זה היה בצחוק".

התחתנת בגיל 20, אחרי חודשיים קצרים של היכרות, את חושבת שאולי עשית טעות?

"ממש לא, אסף ואני עשינו כל מה שילדים בגילנו צריכים לעשות, רק שעשינו את זה ביחד. חוץ מזה שהייתי הרוסה עליו כשהתחתנו, אבל אסף של היום זה לא אסף שהתחתנתי איתו, אתה מבין?".

מה השתנה?

"הרבה. אני לא כל כך רוצה לענות על השאלה הזו עליו, כי זה לא הוגן. אני יכולה לדבר על עצמי. אני חושבת שבגיל 20 אתה עושה דברים שילדים בני 20 עושים, עד שאתה מגיע לגיל מסוים ונמאס לך. כרגע הקריירה והבגרות האישית שלי מעניינות אותי. אני אשה מכוונת, החלטית, יודעת שאני רוצה עוד ילדים, רוצה למצוא את האיזון שלי והאהבה שלי בחיים. אלה דברים שאתה גדל אליהם. צריך לעבור מספיק בשביל להבין מה גורם לך טוב".

איך אסף ואת הכרתם?

"וואו, זה הסיפור הכי בנאלי שאפשר. נפגשנו בבר, היו מבטים הדדיים, הוא אמר לי שיש לו יומולדת והלך, ואז נפגשנו שוב במועדון הכליף, שם ברמנתי".

ואז מה?

"ושם גם כן נמשכה השיחה, ואז בשחיתות... היו כמה מפגשים כאלה, הכי 1995".

אם הבת שלך תבקש להתחתן בגיל כל כך צעיר?

"אני לא יודעת מה אעשה, אבל אני גם לא חושבת שעשיתי טעות. אחרי הכל, 13 שנה זה לא דבר שהולך ברגל. אבא שלי לא נתן לנו שישה חודשים".

אז איך בכל זאת הסתדרתם?

"כשהתחתנו היינו ילדים ועשינו את כל שנות הבגרות ביחד. היינו מאוד מחוברים, מאוד אחד בשביל השני. זה היה קשר מאוד זוגי ומאוד ילדותי גם יחד. תמיד אומרים שהפכים נמשכים. אני לא רואה את עצמי חיה עם בנאדם כמוני, זה יהיה בלתי נסבל, אבל זה מה שמשך אותי בו. הצניעות וה... לא נגיד אכפתיות, אבל יש בו מין אופטימיות כזו. הוא תמיד היה המרגיע ואני הייתי בלחץ".

"השקט הפנימי שלו תמיד איזן אותי. אני מניחה שהטמפרמנט שלי די סחף אותו בהתחלה. כמו שאמרתי, הוא לא נשאר אותו הבנאדם. גם אני לא. ברגע שיש לך קריירה, משכנתה, ילדים, אתה לא יכול להמשיך לחיות על הקצה, ואנחנו חיינו על הקצה. באיזשהו שלב העניינים הגיעו לקיצם, כמו שאומר השיר שלי 'המדריך לחיים בת"א', שם אני אומרת ש'כבר ניסיתי ועשיתי את הבנים שלא כדאי, ולימדתי ילדים כמוך שלא ידעו איפה זה בדיוק'. אלה המילים הגאוניות של איה כורם, אבל אני מאוד מתחברת".

בכלל, הוא נחשב מופנם, שקט ואיכותי, את יותר רועשת, מוחצנת והמונית.

"בדברים מסוימים הוא מאוד לא כמו שהוא מתנהג בחוץ. הוא מאוד דעתן למשל. אבל לכל בנאדם

יש את הצדדים שהוא לא רוצה שאנשים ידעו שקיימים אצלו. אצלי זה הפוך - יש בי המון שהייתי רוצה שידעו שיש בי והתקשורת מטרפדת".

כמו מה?

"גם בראיון עכשיו, אני מפחדת שלא יתנו את הצד האמיתי שבי וכן ימשכו את זה לצד המוכר והפרובוקטיבי בשביל למכור עיתון. לא יראו את הפשטות הזו שאני חושבת שיש בי, החיים האמיתיים. יש מכלול של דברים אצל כל בנאדם. ממני תמיד יוצא רק דבר אחד וזה לא נכון, זו לא האמת. זה אולי עשירית ממי שאני".

את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס