חידון האשליות
פסקול "נער החידות ממומביי" מגיש צלילים הודיים בעיבוד מרוכך, כדי להקל על בליעת התרבות הצבעונית והסולמות הזרים. בסרט המוזיקה עובדת מצוין. בנפרד, הפסקול לא מחזיק מים
![]()
רק לעתים נדירות מצליח פסקול קולנועי לפרוץ את גבולות הפופקורן, להתגבר על תפקידו כשחקן משנה אווירתי ודרמטי ולכבוש אוזניים גם מחוץ למסך. "נאמנות גבוהה", "גארדן סטייט", "פעם אחת" ו"ג'ונו" היו בין היחידים שעשו זאת בשנים האחרונות והתגבשו לדיסקים ששמענו בבית שוב ושוב. רוב הפסקולים - מקוריים, יצירתיים ומעניינים ככל שיהיו - פשוט לא עובדים בהאזנה ביתית.
על אף שזכה במועמדות לאוסקר, ואולי דווקא בגלל אותה מועמדות, בהודו וברחבי העולם כבר נשמעות קריאות בגנות "נער החידות ממומביי" מפני שהוא מציג רק צד אחד, סטריאוטיפי ולא מחמיא, של התרבות ההודית. אפילו מבקר הקולנוע שלנו, שמוליק דובדבני, חושב כך: "המילה 'קיטש' מרוחה על הסרט הזה בצבעים זוהרים, מלאכותיים, ועודפי הטכניקה מותירים בעיקר תחושה של ניצול... פנטזיה סנטימנטלית לקהל בורגני". כזה בדיוק, במילים פשוטות, הוא גם הפסקול המלווה אותו ויוצא גם בארץ כדיסק.
הבמאי דני בויל אכן ביים את הסרט בצורה צבעונית, מושכת וסקסית מאוד, מספיק כדי שהצופה יישאר מרותק גם אם מושיק עפיה היה אחראי לפסקול. תחת ידיים מיומנות, סרט עם סיפור מושך ובימוי כובש יכול להביא לאוזניים ממוצעות מוזיקה מעניינת שלא הייתה מגיעה אליהן בדרכים המקובלות. "אחי, איפה אתה" עשה את זה לצופים ברחבי העולם עם בלוגראס, בלוז ופולק אמריקני משנות ה-30 - סגנון רחוק מאוד מהמיינסטרים העולמי שכבש למרות זאת מיליוני אוזניים, בזכות הסרט ההוא בלבד. "אמלי" עשה זאת למינימליזם הצרפתי של יאן טירסן ו"ספרות זולה" לסרף וגרוב נשכח שזכו בעקבותיו לעדנה. בויל, דווקא במאי שמקפיד על המוזיקה בסרטיו, החמיץ את ההזדמנות להביא לאוזניים מערביות מוזיקה הודית אסלית, לא מרוככת, ולעשות אולי גם צדק עם התרבות ההודית העשירה. במקום זאת מעדיף בויל לדבוק גם כאן בחזון ה"בוליווד על סטרואידים" של הסרט.
א.ר. ראמן, המלחין האחראי לפסקול (אשר זכה בגלובוס הזהב ומועמד לשלושה פרסי אוסקר על מאמציו כאן) משתמש במוטיבים שטחיים לרוב ומעבד אותם למקצבים, צלילים והפקה מערבית כדי להקל עלינו את בליעת התרבות הצבעונית והסולמות הרחוקים מהאוזן המערבית הממוצעת. לפרקים זה לא שונה מאוד ממה שעושים יוצרי "הישרדות" - הצמדת קריאות שבטיות לביט נמרץ ואובר-דרמטי. חבל, כי זה עושה עוול כפול: הן למאזין והן למוזיקה ההודית. המאזין מפסיד את המוזיקה, והיא מפסידה מאזינים חדשים.
חייבים להודות, בסרט עצמו המוזיקה עובדת מצוין, מזריקה מרץ כשצריך, עוזרת לחבר סצינות מורכבות ולא חוסכת מאתנו את מידת הקיטש ברגעים המרגשים. זכורים לטובה קטעי המרדף התזזיתיים, ובפרט הסצינה בה נכלל "Paper Planes" ההיסטרי של M.I.A בגרסתו המקורית. שיבוצן הרצוף בדיסק של שתי גרסאות השיר הוא כבר סתם חובבנות ועריכה גרועה. משעשע גם לגלות שכמו דמותה של לאטיקה עצמה, גם המנגינה המיוחדת לה נטולת כל זהות, עומד או ייחוד מלבד עצם היותה אסתטית.
האזנה לדיסק עצמו, בנפרד מהסרט, לא מצליחה להחזיק מים. רוצים להתעמל וגם להיראות קוסמופוליטיים בו זמנית? הפסקול ממומביי עשוי להתאים לכם כמו צ'פאטי לקארי. עבור כל השאר, הפסקול עובד היטב בתוך הסרט, ושם עליו להישאר.
א"ה ראהמן, פסקול Slumdog Millionaire, הליקון Interscope