האנציקלופדיה המצולמת

עבודת קודש - נדמה שאין דרך טובה יותר לתאר את עבודתם של מרט פרחומובסקי, אביטל בקרמן ושותפיהם לפרויקט "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי", במסגרתו נערכים מזה כשנתיים ראיונות עם אנשי מפתח בקולנוע הישראלי לדורותיו, במטרה להרכיב מעין אנציקלופדיה מצולמת שתנציח את סיפורה ההיסטורי של תעשיית הקולנוע המקומית.

עד כה צולמו למעלה מ-100 שעות של ראיונות, שמלווים באופן כרונולוגי את מפעל חייהם של עשרות המרואיינים, ביניהם מנחם גולן, אסי דיין, יואל זילברג, אברהם הפנר וגם שני אישי קולנוע בולטים שהלכו לעולמם מאז שרואיינו - המפיק איציק קול והשחקן מוסקו אלקלעי.

כעת, מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי מגיע ל-ynet: במהלך החודשים הקרובים, נעלה מדי שבוע קטע וידאו מתוך אותם ראיונות, שמהווים צוהר לאינספור סיפורים נשכחים מתולדות הקולנוע הישראלי. את הפרויקט פותח קטע מתוך הראיון שנעשה עם הבמאי והמפיק האגדי מנחם גולן, ובו הוא מספר על הצילומים הלחוצים של סרטו "מבצע יונתן" ועל הסיבות וההשלכות של קצב העבודה הקדחתני שלו לאורך השנים.

לזכור את העבר, למען העתיד

את הפרויקט המונומנטלי הזה מרכזים אביטל בקרמן ומרט פרחומובסקי, בוגרי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, עם תמיכה מצד קרן הקולנוע הישראלי, מפעל הפיס, סינמטק ירושלים, ולאחרונה גם סינמטק תל-אביב. כרגע, ניתן למצוא את הראיונות המצולמים בספריות הסינמטקים, אולם המטרה הסופית היא להקים אתר אינטרנט שבו ניתן יהיה לצפות בחומרים ולאתר מידע באופן יעיל יותר.

"הרעיון נולד במהלך לימודי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב", מספר פרחומובסקי, הוגה הרעיון. "הבנתי שאם אני הולך לעשות קולנוע בישראל, כדאי שאדע מה היה כאן קודם - ורציתי לקרוא וללמוד על היוצרים החשובים שפעלו כאן. ואז גיליתי למעשה שלמרות שיש פה ושם ספרים שסקרו את ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי, המון דברים נשארו בחוץ - למשל, אין ספרים על פועלם של יוצרים בולטים כמו אורי זוהר או מנחם גולן".

פרחומובסקי ביקש לראיין את אפרים קישון, אחד הבמאים המוערכים ביותר בקולנוע הישראלי. אולם בטרם יצא הרעיון לפועל, קישון נפטר, ומותו היה למעשה האירוע המכונן של הפרויקט כולו. "הגעתי למסקנה שפשוט אי אפשר לחכות יותר", הוא מסביר. "שחייבים להקים פרויקט שיתפוס את האנשים האלה וייתן להם לספר את הסיפור של עשיית הסרטים שלהם ושל תעשיית הקולנוע בישראל בכלל, מנקודת המבט שלהם, כדרך לשמר את ההיסטוריה הזאת".

קישון. במותו ציווה להם את ההנצחה (צילום רפרודוקציה: שאול גולן)

"אני חושבת שהייחוד של הפרויקט שלנו, לעומת סרט דוקומנטרי, הוא בכך שמדובר בראיונות מאוד פתוחים ורחבים", מספרת אביטל בקרמן, שותפתו של פרחומובסקי לפרויקט מאגר העדויות. "כשאתה עושה סרט דוקומנטרי, אתה מגיע עם אידואולוגיה כלשהי, איזשהו רעיון שאתה מנסה להוכיח. הראיונות שלנו, לעומת זאת, מאפשרים סקירה הרבה יותר רחבה. אנחנו בעצם משוחחים עם המרואיינים שעות על גבי שעות, ועוברים איתם על כל הפילמוגרפיה שלהם, כשהכוונה היא שחוקרים יוכלו לצפות בחומרים ולהשתמש בהם על מנת לגבש את התזה שלהם".

"האידיאולוגיה היחידה שלנו, במובן מסויים, היא שאנחנו ניגשים לכולם כשווים", אומר פרחומובסקי. "לא משנה לנו אם אנחנו הולכים לראיין נציגים מובהקים של הקולנוע המסחרי, כמו מנחם גולן ויואל זילברג, או נציגים של מה שנחשב לקולנוע האמנותי, כמו אברהם הפנר וג'אד נאמן. מבחינתנו גם אלה וגם אלה זה קולנוע ישראלי. ואנחנו ניגשים לראיין אותם עם איזושהי חרדת קודש, שנובעת מתוך הערכה לפועלם, בלי קשר למה שאנחנו חושבים על האיכות של היצירות שלהם. הקולנוע הישראלי מבחינתנו הוא תמהיל של שני האספקטים".

במהלך הראיונות, נחשפתם למגמות בולטות או רגעי מפתח בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי?

פרחומובסקי: "כן, אין ספק. נתקלנו בהמון דברים שכמעט לא נגעו בהם ולא דנו בהשלכות שלהם. למשל העובדה שבשנות ה-50 וה-60 התעשייה הקולנועית בארץ התחלקה בעצם בין שני אולפנים - אולפני גבע ואולפני הרצליה - זה דבר ששמעתי עליו, אבל מעולם לא נתקלתי קודם לכן בכל הסיפור שסביב זה.

"היריבות הזאת בין שני האולפנים, והעובדה שכל הזמנת עבודה היתה צריכה להתחלק שווה בשווה בין שני האולפנים שאף אחד לא יעלב. וישנה גם העובדה המוזרה שבאמת ההכשרה המקצועית של כל הטכנאים של הקולנוע הישראלי - צלמים, עורכים ואנשי סאונד - נעשתה ביומני חדשות, ולא מדובר באנשים שלמדו קולנוע באוניברסיטה. בסך הכל, אפשר לומר שבזכות הראיונות נוצר איזשהו נפח של היסטוריה, של דברים שמעולם לא סופרו".

ומתברר שרבים מהמרואיינים רק חיכו להזדמנות הזו, לחשוף את סיפוריהם. "הם מתרגשים - ואנחנו מתרגשים יחד איתם - ששומעים אותם, שחושבים שמה שהם עשו הוא חשוב", הוא מסביר. "בשנים האחרונות, תעשיית הסרטים הישאלית החדשה דחקה אותם הצידה במידה רבה, כחלק מהרעיון של להמציא את עצמה מחדש.

"האנשים האלה הם לכאורה כבר לא רלוונטיים, איזשהו עבר נשכח. ולנו היה מאוד חשוב להראות שבכל זאת יש קשר, שמה שקורה בקולנוע הישראלי היום לא היה קורה בלי מה שהם עשו. אם מנחם גולן הבולדוזר לא היה מקים את הקולנוע הישראלי, בלי לדעת אפילו מה הוא עושה, לא היה לנו את 'ביקור התזמורת', 'בופור' או 'ואלס עם באשיר'".