איש העשור

לפני קצת יותר משנה, במהלך ביקור עיתונאים בארצות הברית, נחתנו בשדה התעופה קנדי בניו יורק. כבר היה ערב מאוחר, והשדה התנהל בעצלתיים. המון זמן עבר מהנחיתה עד שהתחברנו לשרוול ויצאנו מהמטוס, עייפים אחרי טיסת פנים ממושכת ובעיקר מודאגים מהזמן שחולף ומרחיק אותנו מהסיכוי לאכול סטייק באחת ממסעדות מנהטן. יותר משעה המתנו למזוודות, עם נהג מיני-ואן עצבני שחיכה לנו ואיים לברוח. כשהלכנו לברר בדלפק חברת התעופה, פקידה משועממת הבטיחה לבדוק והודיעה שתשלח מישהו. זה לקח כמה דקות, ואז הוא הגיע: גבוה, צנום, עם טורבן על הראש וזקן ארוך. משתאים הסתכלנו עליו, ומיד ידענו שאנחנו לא טועים. זה היה אוסאמה בן-לאדן.

לאחרונה, באחת השיחות שנועדו לברר איפה הוא לעזאזל, סיפרתי למכר אמריקאי שבן-לאדן חי ועובד בניו יורק. הוא צחק; מתברר שמדי שנה מתקבלות באף.בי.איי כמה מאות פניות מאמריקאים המוכנים להישבע שראו ברחבי המדינה את המבוקש מספר 1 בעולם. אם להאמין להם, מאז 2001 הספיק אוסאמה - מעכשיו ננהג כמו המומחים ונקרא לו בראשי התיבות אב"ל - לבקר כמעט בכל עיר, להחליף עבודות וליהנות מאוכל מצוין. בקיצור, אב"ל באמריקה. ואלמלא זה היה נשמע כמו שם לספר מסדרת קופיקו, היה אפשר להתפתות ולהאמין שזה גם נכון, ואפילו גאוני; כל העולם מחפש אותו במערות בגבול פקיסטן-אפגניסטן, והוא מצידו מעודד את היאנקיז ורואה הצגות בברודוויי.

בכל מקרה, כל אחת מהפניות האלה נבדקה בקפדנות. כולן הופרכו כמובן. במקביל הספיקו האמריקאים לבדוק אלפי דיווחים שלפיהם הוא נראה במקומות שונים בעולם, בעיקר בפקיסטן. כמעט כולם התבררו מיד כדיווחי זבל, ניסיונות שקופים לגרוף את 25 מיליוני הירוקים שארצות הברית הציעה על ראשו. הדיווחים היחידים שהיה בהם משהו התבררו כלא עדכניים, ובמקרה הטוב איפשרו לצרף עוד פיסת מידע היסטורית לתיקו של אב"ל בסוכנויות הביון האמריקאיות. ניחא זה, אבל גם גורמי המודיעין עצמם - אלה של אמריקה ואלה של ידידותיה המערביות ו/או המוסלמיות - לא הצליחו להביא עליו שום מידע משמעותי. נאדה. כי האמת צריכה להיאמר: מאז שהחל המצוד הרציני אחריו בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, לאף אחד אין מושג איפה אב"ל מסתתר.

הוא באפגניסטן, באיזה מערה או חור

אין טרוריסט בהיסטוריה האנושית שהשקיעו במרדף אחריו כמו אב"ל. מומחים ישראלים מדברים על מאות מיליוני דולרים במישרין, מיליארדים בעקיפין, עשרות מיליארדים אם מחשבים את מחיר המלחמה באפגניסטן ומלאכת השיקום שלאחריה - ומאות מיליארדים אם מצטרפים ללא מעטים הבטוחים שג'ורג' בוש ניצל את פיגועי 9/11 כמקפצה למלחמה בעיראק. איך שלא מחשבים את זה מדובר בכסף ענק ובמצוד חסר תקדים, שכבר מזמן חרג מגבולות סיכול הטרור. כי אב"ל - ולמומחי המודיעין זה ברור כבר כמה שנים - הוא הרבה יותר ממחבל גדול. הוא אב רוחני, מורה דרך, מקור השראה לטרוריסטים המוסלמים באשר הם. 

בדיוק מהסיבה הזאת חשוב לתפוס אותו, חי או מת. מאמיניו יספרו שהוא מת על חרב הג'יהאד, אבל המסר שינסה להעביר המערב הוא שכול כלב ביג'י יומו. הבעיה במסר הזה היא שלוקח המון זמן להעביר אותו, ובזמן הזה מצטרפים יותר ויותר אנשים למסע הג'יהאד על שמו של אב"ל, וזורעים מוות על פני חמש יבשות. אנחנו בישראל עסוקים בטרור הפלסטיני/ לבנוני ומאמינים שזה בכלל לא נוגע לנו, אבל זאת טעות: הג'יהאד העולמי כבר מזמן היכה שורש בלבנון (בעיקר במחנה הפליטים נהר אל-ברד בטריפולי, שם ניהלו תומכים מלחמה ארוכה ועקובה מדם עם צבא לבנון), וגם בעזה הוא קונה לו אחיזה בקרב חמולת דורמוש.

ברור שגם בישראל רוצים מאוד לחזות בנפילתו של אב"ל, רק שאצלנו יודעים שבעסק הזה אין סיפוקים מהירים. קחו לדוגמה את עימאד מורנייה - הארכי-מחבל הלבנוני, אב"ל של חיזבאללה, רק הרבה יותר מסוכן. 25 שנים חלפו מאז שהחל להתפרנס כטרוריסט ועד שאנשים טובים שלחו אותו לדרכו האחרונה בדמשק, לפני שנה מינוס חודש. 25 שנה של מרדף מרתק ומתסכל, שב-15 מהן הוא היה יעד עיקרי שכל המשאבים הופנו לאיתורו ולפגיעה בו. בלי לזלזל באמריקאים, ואם מאמינים לפרסומים הזרים שישראל אחראית לחיסול שלו, השליטה המודיעינית-טכנולוגית שלנו בלבנון טובה בהרבה מזאת שיש להם באפגניסטן - והנה, גם לנו זה לקח ים זמן.

כדי שיגיע יומו של אב"ל, צריך אחד משלושה דברים: לשלוט בשטח ולבצע מעצרים שבמהלכם, אולי, יהיה אפשר לתפוס אותו; לקבל "ידיעת זהב" מודיעינית שתאפשר את לכידתו או חיסולו; או להצליח לייצר עליו מידפס - ניתוח של דרך התנהגות והתנהלות - שיאפשר לשים עליו יד בתום תקופת מעקב. בינתיים אין לארצות הברית דבר מאלה.

האמריקאים כבשו וסרקו את אפגניסטן, ללא זכר לאב"ל. ידיעות הם קיבלו בשפע, אבל אף אחת מהן לא התגלתה כמדויקת. דוגמה מייצגת: לפני שנתיים הגיע מידע שמספר 2 שלו, איימן אל-זווהארי, נמצא בכפר בצפון פקיסטן. מסוקים שיגרו עשרות טילים לעבר כמה בתים, ובדיעבד התברר שאל-זווהארי עזב את המקום כמה ימים קודם לכן. הידיעה הכי קרובה למדויקת - כך לפי המודיעין האמריקאי - היא שבשלהי המלחמה באפגניסטן, כשהחלה מתקפה שיטתית על המערות באזור טורה-בורה, בן-לאדן נמלט משם על חמור. מאיפה, לאן, עם מי - על אלה איש לא יודע לענות. יותר מזה, איש לא יודע לומר בוודאות שהוא אכן היה שם כשהמתקפה החלה. ואשר למידפס, כבר אמרנו: לאף אחד אין מושג.

פעם דווקא היה. ליתר דיוק, מראשית שנות ה-80 יש לאמריקאים תיק מודיעיני על אב"ל. אז, בשנות ה-20 לחייו, הוא עזב את ערב הסעודית והצטרף לאלפים שעשו את דרכם לאפגניסטן כדי להילחם בפולשים הסובייטים. בשונה מהאחרים, היה לו כסף, והוא מימן יחידות וקנה להן אמצעי לחימה. מהר מאוד הוא הפך לשם דבר, ומכאן קצרה הדרך עד לאוזניו של ה-CIA. יש הטוענים שסוכנות הביון גייסה אותו אז; האמריקאים מכחישים בתוקף. העובדה היא שהם כבר ידעו עליו לא מעט.

כשנגמרה המלחמה באפגניסטן, והסובייטים הובסו והונסו, אב"ל חיפש שעשוע חדש. כסף, כאמור, היה לו בשפע - מאות מיליונים שקיבל מירושת אביו, מוחמד בן-לאדן, פליט תימני שהגיע חסר כל לסעודיה ועשה שם מיליארדים כקבלן העיקרי של כל שיגיונות בית המלוכה. הבן אוסאמה הוא הילד היחיד מנישואיו של מוחמד לעליה ראנם, סורית במוצאה. אחרי שנולד הם התגרשו, ועליה נישאה לאדם בשם מוחמד אל-עטאס והולידה לו שלושה בנים ובת. אביו עוד הספיק לשאת 12 נשים נוספות, שילדו לו כ-50 ילדים, לפני שנהרג בספטמבר 1967 בהתרסקות מטוס בדרום סעודיה. לימים תתגלה הפוליגמיה של בן-לאדן האב כיתרון: המודיעין הסעודי חייב כל אחד מאחיו של אב"ל למסור דגימות דם, שמהן הופק דנ"א של המבוקש החשוב בעולם. כך יוכלו האמריקאים לדעת בוודאות שהוא מת, אם יצליחו להרוג אותו כמובן.

הוא בסודאן, בונה מתקני טרור

בואו נחזור שוב לימים שאחרי אפגניסטן. בשלב הזה צפו אב"ל וחבר מעריציו בצער בקריסת ברית המועצות, וחיפשו להם תחליף. הם בחרו באמריקה. ב-1992 הובילה ארצות הברית משלחת סיוע הומניטרית בינלאומית לסומליה מוכת הרעב, העוני ומלחמות השבטים. כשנחתו שם המארינס חיכו להם אנשיו של אב"ל, חמושים בקלצ'ניקובים. בעזרת טכניקות שהביאו מאפגניסטן הם עשו שמות במסוקים האמריקאיים (הוליווד אפילו עשתה על זה סרט, "בלאק הוק דאון"), והותירו אחריהם עשרות הרוגים. שלושה שבועות מאוחר יותר, כשאמריקה כולה צפתה בבעתה בהמוני סומלים גוררים ברחובות גופת חייל ערומה ומריעים, תם הפרק הסומלי. אב"ל רשם לעצמו עוד ניצחון.

מומחי מודיעין סבורים שהצעד הבא היה מימון הפיגוע הראשון במרכז הסחר העולמי בניו יורק, בפברואר 1993. שישה אנשים נהרגו, יותר מ-1,000 נפצעו, ורק בנס לא קרס אחד התאומים כבר אז. חקירת הפיגוע העלתה שארבעה מהמחבלים הם בוגרי המלחמה באפגניסטן, שקיבלו השראה מ"השייח העיוור" עומר עבד אל-רחמן. מי שאירגן את הפיגוע ופיקד עליו היה ראמזי יוסוף, שנמלט מארצות הברית כמה שעות לפני שהמשאית התפוצצה בחניון של גורדי השחקים. לימים הוא אותר עם כמה מאנשיו של אב"ל במנילה, שתכננו לפוצץ שבעה מטוסי נוסעים במקביל מעל האוקיינוס השקט. יוסוף שוב הצליח להימלט, וכשנתפס ב-1995 הוא שהה בשיכון שבנה אב"ל באיסלמבאד, פקיסטן. למרות זאת (ואפילו שנמצא כי הכסף למימון הפיגועים הגיע לניו יורק מדטרויט, וקודם לכן במסלול שעבר בלונדון ובפקיסטן והתחיל באפגניסטן) לא הצליח האף.בי.איי לקשור בין אב"ל לפיגוע, והוא המשיך לנהל את ענייניו ללא הפרעה.

ההמשך היה סדרת פיגועים נגד אמריקאים במולדתו של אב"ל, סעודיה, שעליה אמר פעם בראיון כי יעשה הכל לשחררה מנוכחותם של הכובשים הצלבנים. חמישה אמריקאים נהרגו בפיגוע ב-1995 בריאד, 19 נהרגו כעבור שנה בדהראן. בינתיים הספיק אב"ל להרחיב את פעילותו לסודאן, ולפתוח גם שם מחנות אימונים ומתקני טרור. ההערכה היא שמשם שילחו נציגיו את המחבלים שפוצצו באוגוסט 1998 את שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה. משאיות התופת התפוצצו בשגרירויות בו-זמנית, והותירו 213 הרוגים בניירובי ו-12 בדאר א-סלאם.

בעקבות הפיגועים האלה נמאס לאמריקאים, והם החליטו שהגיע זמנו של אב"ל למות. ביל קלינטון נתן את הפקודה, טילי שיוט שוגרו לעבר יעד בסודאן (שהתגלה כחסר ערך), ובעיקר אל מחנה האימונים והמגורים שלו באפגניסטן. שלושה אנשים נהרגו בתקיפה, אב"ל לא היה ביניהם. הוא העריך שינסו לפגוע בו ועזב, כנראה לאזור קנדהאר שבמערב המדינה, שם שהה עד אחרי פיגועי 11/9.

ג'ון מילר הוא כנראה העיתונאי המערבי היחיד שפגש את אב"ל בתקופה הזאת. זה קרה ב-1998, כמה שבועות לפני פיצוץ השגרירויות באפריקה, באותו מתקן אימונים/מגורים שהאמריקאים יתקפו תוך זמן קצר. את רשמיו הוא פירסם במגזין "אסקווייר", וציין כי הדבר הראשון שהיכה בו כשפגש את האיש היה הקול: רך, טיפה גבוה, קול שנתן למילר תחושה שמדובר בדוד מבוגר שנותן לך עצה טובה. לחיצת ידו, מתאר מילר, היתה איתנה, וניכר שכל מי שסביבו רוחש לו כבוד רב (אישור לכך אפשר לקבל מכינוייו של אב"ל כפי שהם מופיעים באתר האף.בי.איי: "הנסיך", "האמיר", החאג'", "המנהל"). הראיון עצמו היה צפוי, בטח אם קוראים אותו באיחור של עשור; אב"ל מדבר בו על האמריקאים והיהודים כאחראים לכל הרוע, ועל יום הדין שיבוא וייהרגו בו היהודים. שום דבר מסעיר באמת, שום דבר שיכול להוות קצה חוט שיוביל אל האיש, אבל עובדה אחת מעוררת קנאה: מילר פגש את אב"ל וריאיין אותו. אף אחד אחר לא עשה את זה לפניו, וספק אם מישהו יעשה את זה אחריו.

הוא איפשהו בעולם, עדיין רוכב על חמור

אחרי 11/9, מרגע שהפך אב"ל לאדם המבוקש בעולם, גויסו טובי המומחים וכלל המשאבים לטובת המרדף אחריו. קולו הוכנס למחשבים כדי לאתרו ברגע שישוחח בטלפון, תמונתו הופצה בכל חור כדי שמישהו יזהה וילשין, ואפילו מחלותיו הידועות - אבנים בכליות, לב מוגדל, לחץ דם נמוך - הופצו בין גורמי מודיעין, בעיקר בפקיסטן, כדי שיוכלו לאתר אותו אם יגיע לקבל טיפול או ישלח מישהו לרכוש לו תרופות.

כל זה לא עזר בינתיים. גורמי מודיעין מעריכים שהוא לא מדבר בטלפון, לא גולש באינטרנט (אם היה גולש, ודאי היה מתברר לו שיש 71,900 תשובות מדויקות לתהייה "איפה אוסאמה", לרבות קבוצה בפייסבוק), וכמעט לא נוסע ברכב. בעבר היתה לו מיצובישי פאג'רו לבנה, אבל אחרי הפיגועים באמריקה הוא עבר לאופנועים כי קשה יותר לאתר אותם מהאוויר. בשנים האחרונות מעריכים שהוא נע - אם וכאשר הוא נע, יש על כך מחלוקת - רק על גבי חמורים, וגם אז כשהוא מחופש ומוגן בידי קומץ נאמנים פנאטים, חמושים, רובם ערבים ומקצתם צ'צ'נים ואוזבקים. אלה מלווים אותו מימי אפגניסטן, מוכנים למות למענו, ומצווים להרוג אותו בעצמם כדי שלא יישבה חי.

מה שאין סביבו מחלוקת הוא העובדה שאנחנו - או שירותי הביון - לא יודעים היום כמעט שום דבר על אב"ל. אפילו לא את גילו. באתר האף.בי.איי כתוב שהוא נולד ב-1957, והוא עצמו סיפר לפני עשור באל-ג'זירה שנולד ב-10 במרץ של אותה שנה. האם זה נכון? לא ברור. בדיוק כמו מצב בריאותו. על מחלותיו כבר עברנו, אם כי בשנים האחרונות פורסם לא פעם שהוא מת כתוצאה מהן. זה לא נכון. כמו שהוא לא מת בהפצצות האמריקאיות של תחילת המלחמה באפגניסטן. עובדה: מיד לאחריהן פורסמה קלטת שלו, ואחרי שלוש שנים של שקט - בשלהי אוקטובר 2004, כמה ימים לפני הבחירות לנשיאות בארצות הברית - פורסמה קלטת נוספת. זה היה אב"ל, ללא ספק, והוא היה חי ומעודכן מתמיד. הוא אמנם לא הצליח למנוע את בחירתו של בוש לכהונה שנייה, אבל גם לא נתן לנשיא האמריקאי את הסיפוק שבלכידתו. לא אז ולא מאז.

בוש הלך הביתה ב-20 בינואר בלי שהצליח לסגור חשבון עם האיש שהשפיע הכי הרבה על כהונתו. את המשימה הוא משאיר לברק אובאמה, שימשיך באותו קו ובאותו מרדף בדיוק. לא רק בגלל שאמריקה לעולם לא שוכחת ולא סולחת, ולא רק כי יש עניינים שלא מושפעים כלל משינויי ממשל, אלא בעיקר כי גם אובאמה יודע שבנושאים מסוימים עשוי שינוי מדיניות להביא לשינוי המציאות (עיראק, צפון קוריאה, אולי איראן), ובאחרים ממש לא. אב"ל נמנה עם האחרים. מבחינתו אובאמה הוא צלבן בדיוק כמו בוש. תנו לו הזדמנות, צוהר קטן, הקלה קטנה מהמצוד, והוא יוכיח לכם.

לכן האמריקאים לא ירפו, אפילו שאב"ל כבר הפך יותר למיתוס מאשר למנהיג ארגון טרור (מי שעושה פיגועים מטעמו הוא מספר 3 שלו, ומאז 11/9 לכדה ארצות הברית כבר חמישה מספרי 3). הוא מנוטרל, הוא במנוסה, אבל הוא ממשיך להוות איום. השטן הגדול. לכן כל פיסת מידע תיבדק, וכל שמועה שראו אותו פה או שם תפורק ותורכב מחדש רק כדי שיוכלו לשלול אותה. האמת, אפילו ההומור לגביו קצת כפייתי: "אם ראיתם מישהו שנראה כמו בן-לאדן" - כך מתחילה הבדיחה שרצה בין אנשי המקצוע שמתעסקים עם אב"ל - "מתנהג כמו בן-לאדן ומדבר כמו בן-לאדן, כנראה שזה בן-לאדן. אז תהרגו אותו". האובססיה הזאת תיגמר רק כשהוא ימות. הבעיה היחידה היא שצריך בשביל זה מודיעין או מזל, וכרגע לאמריקאים אין את שניהם.