שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    היא נפגשת עם האקס שלה ואני אמור לשתוק?

    "אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני, פגשתי אותו לגמרי במקרה והחלטנו לשבת לקפה ביחד, סתם להשלים פערים. אתה לא חייב לעשות מכל זבוב פיל", אמרה. אבל בשבילי זה לא היה זבוב, זה היפופוטם. פאקינג ממותה שתקועה באמצע הגרון. סיפור

    היא היתה כועסת עלי כשהייתי זורק ספגטי על הקיר. "לא כל דבר צריך לבדוק", היתה אומרת. אבל לי זה לא היה אכפת, כי רציתי לזרוק את הספגטי על הקיר. "יש דברים שאני צריך לראות", אמרתי לה, "לא מספיק לי לדעת שהם שם, אני רוצה לראות אותם". אז המשכתי לזרוק ספגטי על הקיר. והיא המשיכה להתעצבן.

     

    פעם אחת רבנו כשאמרתי לה שחבר שלי ראה אותה שותה קפה עם ירון, האקס שלה, באמצע דיזנגוף.

     

    "אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני, פגשתי אותו לגמרי במקרה והחלטנו לשבת לקפה ביחד, סתם להשלים פערים. אתה לא חייב לעשות מכל זבוב פיל".

     

    אבל בשבילי זה לא היה זבוב, זה היפופוטם. פאקינג ממותה שתקועה לך באמצע הגרון. החברה שלי נפגשת עם האקס שלה ואני אמור לסתום את הפה שלי?

     

    "ובכלל, אני לא מבינה למה אתה שולח אנשים לעקוב אחרי?"

     

    "מי שולח אנשים", עניתי, "את היית שם, הוא הוא שם, וזה כל הסיפור".

     

    נסיעה שלמה לא הוצאנו מילה מהפה

    אחרי זה נסענו לסוף שבוע אצל המשפחה שלה בצפון ושכחנו מכל הסיפור הזה של ירון, או לפחות הפסקנו לדבר עליו. למען האמת לא דיברנו על כלום. נסיעה שלמה לא הוצאנו מילה מהפה. פשוט נסענו, נדדנו על האילון עם המחשבות שלנו לשד יודע איפה.

     

    כשחזרנו לתל אביב הבטחתי לעצמי שאני שוכח מכל הסיפור הזה ושהכל קרה במקרה. אבל כמה שניסיתי לא הצלחתי להוציא אותו מהראש שלי. הוא היה בכל מקום. הוא שכב לידנו במיטה ובהה בנו כשהיינו שוכבים. הוא בא איתנו לסרט ולחומוס באבו חסאן. הוא ישב איתנו על הלונגי בים, פיצח גרעינים מול ליגת האלופות וחייך אלי בבוקר כשהכנתי לה קפה. הוא הביט ביחד איתנו בכוכבים בשמי תל אביב ונאנח ממשב רוח חמים. הוא הוציא אותי מדעתי. במיוחד באותו אחר צהריים דביק של אמצע חודש יולי. המכונאי אמר שהחיפושית שלי תצטרך להישאר במוסך לפחות עד סוף השבוע, וגם אז הוא לא מבטיח שמצבה ישתפר. הייתי בדיכאון, כי באמת אהבתי את החיפושית הצהובה שלי.

     

    אחרי שהתקשרתי אליה לפחות 20 פעם והיא לא ענתה, תפסתי את המונית הראשונה ונסעתי לדירה. למרות שהשעה היתה שתים בצהריים כבר לא היה לי חשק לחזור לעבודה, והדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה מקלחת קרה ומכבי בעוד שש שעות.

     

    יש פרצופים שפשוט לא שוכחים

    אני מוכן להישבע שזה היה הוא. יש פרצופים שפשוט לא שוכחים. אתה לא שוכח איך נראית סבתא שלך גם אם יעברו 200 שנה מהפעם האחרונה שתראה אותה, או אך נראה החבר הכי טוב שלך, גם אם הפעם האחרונה שראית אותו היתה לפני עשר שנים, כשהוא שם את הקיטבג על כתף אחת ויצא לבסיס. בכל מקרה זה היה הוא. ומה שהכי עצבן אותי בכל הסיפור הזה היה הטבעיות. הכל היה כל כך טבעי. הוא יצא מחדר המדרגות, שם עליו את משקפי השמש העקומים שלו והדליק סיגריה. הוא התחיל ללכת על השדרה הכי ארוכה בעיר הזאת, וכשהמבטים שלנו נפגשו לרגע, הוא חייך אלי. אני זוכר את החצי חיוך שלו, כי הוא כאילו אמר לי "בוא'נה איזה זיון החברה שלך, אני לא זוכר אותה ככה. אני בטוח שהיא גמרה לפחות שלוש פעמיים. לפחות ככה זה נשמע .... רוצה שכטה? זו הסיגריה שאחרי הזיון, לא סתם סיגריה".

     

    נהג המונית צעק מאחוריי משהו על עודף, אבל אותי זה ממש לא עניין. דהרתי באמוק בחדר המדרגות של הבניין, כמו במרוץ עזריאלי לפני שנתיים. שום דבר לא יכול לעצור אותי. לא הזקנה מקומה ראשונה שתמיד חופרת לי במוח על הנכדה הנחמדה שלה. לא בעלת הבית שמשגעת אותי על שכר הדירה. לא הסטודנטית הכוסית מהקומה השלישית. לא עניין אותי כלום, רציתי להגיע לדירה כמה שיותר מהר. רציתי לראות אם הספגטי נדבק לקיר.

     

    היא לא היתה אמורה להיות בדירה. היא אמרה לי משהו על קבוצת לימוד או משהו כזה. רק בגלל זה טרקתי את הדלת מאחוריי כשראיתי אותה מייבשת את השיער שלה מול המראה. טרקתי את הדלת מאחוריי ועפתי משם כמה שיותר מהר.

     

    רבנו איך יקראו לילד הראשון שלנו

    השדרה הזאת באמת לא נגמרת. במיוחד כשאתה לבד. במיוחד שכואב. הכל עבר לי בראש: הפעם האחרונה שצחקנו. הפעם האחרונה שנפלתי לזרועותיה, הפעם האחרונה שהיא נפלה לזרועותיי. הפעם האחרונה שחזרנו שיכורים מאיזה בר מקומי בתל אביב. רבנו איך יקראו לילד הראשון שלנו, עם איזה שיר ניכנס לחופה. היא משום מה רצתה רק את "בית הבובות", אני הייתי תקוע על ג'ימי הנדריקס. בסוף שכבנו במרפסת והיא אמרה לי שכל עוד זה לא שלמה ארצי היא מוכנה להתפשר בשבילי, לא לפני שהזקנה מקומה ראשונה צעקה שנהייה כבר בשקט.

     

    בשישי בערב הייתי מנגן את בשבילה את Levon של אלטון ג'ון על הפסנתר בסלון והיא היתה מגלגלת לנו ג'וינט ענקי והיה לנו את כל העולם שבעולם. "רק האהבה היא הפתרון בעולם המשוגע הזה", היתה אומרת לי, ואני הייתי עושה הצגה של אלטון ג'ון על הפסנתר. היא הכי אהבה שהייתי מרכיב את המשקפיים שלה ורוקד בסלון, כמו אלטון.

     

    עכשיו משקפי השמש רק מסתירים את הבדידות שלי. בחיים אנחנו רוצים להיות בטוחים במאה אחוז בכל: באהבה, בעסקים, בעבודה, בחברים. אנחנו רוצים לקבל החלטה כשאנחנו יודעים במאה אחוז שזו ההחלטה הנכונה. 70-80 אחוז לא מספיק לנו, אנחנו רוצים מאה. אז לפעמים אנחנו מושכים דברים, מתעכבים עם משהו שאנחנו רוצים להגיד. מחזיקים את עצמנו עוד קצת, טיפ-טיפה, עד שנדע במאה אחוז שזה מה שצריך לעשות. אבל בחיים אין באמת מאה אחוז. אולי יש, אבל כשזה מאה אחוז - זה מאוחר מדי. מאה אחוז יהיה אחרי שפספסנו. רק אז נדע במאה אחוז שהיינו צריכים לקבל החלטה אחרת. כי כשזה מאוחר מדי, זה באמת בולט.

     

    לא כעסתי כשהיא אמרה שהיא רוצה ללכת. ידעתי שזו ההחלטה הכי נכונה שאנחנו יכולים לקבל. ראיתי על העיניים שלה שהיא בכתה כל הלילה. אבל לי זה לא היה אכפת. היא רוצה להזדיין עם החבר לשעבר שלה, שתעשה את זה במקום אחר. לא על הספה שלי, איפה שלפני כמה שעות היא אמרה לי שהיא רוצה לחיות את שארית החיים שלה איתי.

     

    ביום אחד הכל השתנה סביבי. לכולם סיפרתי שאנחנו סתם בתקופה גרועה, אבל בדירה כבר לא היה זכר לנוכחות שלה. גם שלושה חודשיים אחרי שהיא עזבה ניגנתי על הפסנתר את השירים שאהבה והחזקתי את הדמעות. אלה שנשארו.

     

    אני חושב שזה היה תחילת ספטמבר, או אולי אוקטובר, אני כבר לא ממש זוכר. חיפשתי חנייה במשך שעתיים ועשיתי אולי אלפיים סיבובים עד שאיזה אידיוט אחד סימן לי עם היד בתנועה הכי נשית שיכולה להיות לבוא אחריו. "מה הסיפור?" שאלתי.

     

    "אתה מחפש חנייה לא? אני מוציא את הרכב שלי מעבר לפינה, אתה יכול להיכנס במקומי".

     

    אם הייתי עושה גוגל על בחור חשוד התמונה שלו בטוח היתה קופצת, ולמרות זאת מה כבר היה לי להפסיד?

     

    "החבר שלי מחכה לי באוטו, תוכל להיכנס לחנייה שלנו למרות שהייתי מעדיף שתיכנס למקום אחר איתי ועם החבר שלי..." הוא גיחך כאילו סיפר את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם.

     

    "אני ממש לא בעניין", קטעתי אותו והמשכתי לדרדר את החיפושית הצהובה שלי אחריו. כשהגענו לרכב שלו יכולתי לראות במעורפל את החבר שלו יושב בכסא הנהג מעשן בעצבנות. "אהלן", קראתי לעברו בכדי להראות קצת יחס. אחרי הכל, הם עמדו לגאול אותי מחיפוש החנייה.

     

    "אותך לא ציפיתי לראות כאן..." ענה באדישות.

     

    "סליחה...אנחנו מכירים?" שאלתי בהססנות, מכווץ את עיניי כדי לתת הזדמנות שנייה לזיהוי.

     

    "אני מבין שכבר פגשת את אייל, חבר שלי. אייל תכיר זה אלעד, החבר של יעל... אתה יודע על איזה יעל אני מדבר?"

     

    "נווו, בטח שאני יודע, יימח שמה", הוא ענה לו בקול הכי מתרומם שקיים בעולם הזה.

     

    "ירון?", הסגרתי את הפתעתי.

     

    "נכון", ענה באדישות.

     

    "מה... אתם ... כאילו... ביחד... אני מתכוון... זוג?" גמגמתי.

     

    "מה, אל תגיד לי שלא ידעת? אני חושב שחצי תל אביב כבר מכירה", השיב ירון בסוג של גאווה.

     

    "לא, את האמת שלא ידעתי ואני ממש מצטער על כך שלא התעדכני בלוח הזוגות החדשים שיצאו מהארון בתל אביב..." עניתי בחוסר חשק מוחלט.

     

    החבר שלו, אייל, שדי נבהל מכל הסיטואציה, התגנב לרכב והתיישב בכסא לידו.

     

    "טוב, תראה, אתה לא צריך להתעצבן", המשיך ירון, "סתם חשבתי שאתה בטח מכיר. אחרי הכל, אייל גר בבניין שצמוד אליכם... אני חושב שכמה פעמים המבטים שלנו נפגשו בשדרה, לא? דווקא הייתי בטוח שבא לך עלי... טוב שמור על עצמך ועל קשר", גיחך ונעלם אל תוך הרחוב החשוך בליווי מוזיקת האוס רועשת.


     

    טיפסתי לאט לאט בחדר המדרגות. אני לא זוכר פעם שלקח לי כל כך הרבה זמן לעלות לקומה הרביעית. פשטתי מעלי את המעיל וצנחתי על הכורסה. הדלקתי סיגריה ונשענתי לאחור.

     

    הקריין דיבר על שלום במזרח התיכון או משהו כזה, אבל אני הייתי קילומטרים משם. יכול להיות שהכל היה בראש שלי? ששום דבר ממה שחשבתי לא באמת קרה? אז למה היא לא אמרה כלום, למה לא נלחמה?

     

    ישבתי שם ערב שלם והרצתי מחשבות על מה שהיה ומה שהיה צריך להיות. בסוף הלכתי לישון עם אלף סימני שאלה, אבל בדבר אחד הייתי בטוח - כנראה שבאותו המקרה, לא הייתי צריך לזרוק את הספגטי על הקיר. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    למה היא לא אמרה כלום, למה לא נלחמה?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים