שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מרגישה את רחל
    חלק מהציונות הדתית אימץ את סיפור רחל אמנו "שסייעה לחיילים בעזה". בניגוד למאיר בן מאיר, עדי דוד חושבת שמדובר דווקא בחלק השפוי של החברה - זה שלא מחובר רק לשכל

    יש לי חברה בעלת תשובה. אתמול היא באה אליי ואמרה לי בתמימות מתוקה של בעלי תשובה "איזה מוזרים הדתיים-לאומיים האלה. ראיתי אותם מגיעים לקברי צדיקים, אבל מגחכים על התופעה הזו. הולכים לבית הכנסת, אבל במקום להתפלל קוראים עלוני שבת. לומדים פרשת שבוע, אבל צוחקים על גיבורי התנ"ך, בוחרים בחירה סלקטיבית - במה להאמין ובמה לא. והציניות שלהם, כמה ציניות... אני לא מבינה אותם, מה הקטע שלהם? הם דתיים או לא".

     

    וזו אחת הסיבות שלפני מספר שנים הלכתי לחפש את עצמי במקום אחר. באותה תקופה הגעתי לנקודת מפנה בחיי ובתחילה ביקשתי לקבל תמיכה וחיזוק רוחני מהחברה שעל ערכיה גדלתי,

    אלא שחוץ מערכי "אהבת ישראל", "ארץ ישראל", וכל "התורה הכוללת" והידע הרב מבית היוצר של הציונות הדתית, לא ידעתי מעבר. ובזמן שבו כולם התעסקו בארץ ישראל ובגוש קטיף (שכבודם במקומם מונח), למי בכלל נשאר זמן להתעסק בנפש האדם? בפּרט?

     

    בכל השיעורים שהייתי ובספרים שקראתי כל הזמן דיברו ברציונאליות מרוממת שמגביהה את הכל, ומרחיקה אותך מהסיטואציה שלך עכשיו עם עצמך, לבד. דיבורים ברומו של עולם, פסוקים ומדרשים, השוואות תנ"כיות וטיעונים משובבי שכל, אבל, רגע, איפה אני בכל השכל הזה? איך כל זה קשור אליי, עכשיו? לא לכלל ישראל, לא לארץ ישראל, לא לתואר שלי באוניברסיטה, לא לרשימת הביבליוגרפיה המפוארת, לא לפולמוס לשם הפולמוס – אלא אליי. למה שאני עוברת? לא מצאתי מענה.

     

    תמיד הצחיקו אותי קורסים כמו "ביקורת המקרא" או חבריי לספסל האקדמיה, שהרשו לעצמם להתווכח עם רש"י, שהרגישו שהם באותו מעמד עם יוסף הצדיק או דוד המלך, ולכן הם יכולים לשפוט אותם. מרוב שכל לא נשאר לנו מקום לנשום, לחיות באמת.

     

    עיסוק בנשמה

    את מלאי האמונה, את הדיבור בגובה העיניים, את הקשר לחיים שלי עכשיו, ובאופן אישי, את העולם הרגשי והחווייתי שהיה חסר לי כל כך בעולם השכל שבאתי ממנו - קיבלתי במקום אחר (אצל רבי נחמן מברסלב, אם אתם מתעקשים, אבל את זה כבר פירטתי בטור קודם).

     

    בשנים האחרונות הציונות הדתית עוברת שינוי. שינוי מבורך. היא נפתחת לעולם שמעבר לעיסוק בארץ ישראל, אל העיסוק בנשמות. היא מבינה שבימים כה טרופים, אם לא יהיה מי שיחזק את נשמות ישראל, כבר לא יהיה מי שיישב את ארץ ישראל. היא מבינה שכמו שיש תלמידים בעלי שכל חריף למתמטיקה או לגמרא, ישנם כאלו, לא פחות מוכשרים, עם נפש של אמן, וכן - בשבילם צריך גיטרות, צריך ניגונים, צריך אמנות כדי לפתוח את הלב. למה לא? היא מבינה שהיום מוסיקה מצליחה לעשות את מה שאלפי דרשות לא יעשו.

     

    אז למה לפחד מרגש, מרוחניות, ממה שמעבר לשכל, ממה שמחוץ למה שעינינו רואות? הרי היינו בהמונינו בהודו, לשאוף קצת רוח, בילינו את עצמנו לדעת בכל מיני פאבים אפרוריים רק כדי לשמוע לרגע את האמן הנערץ עלינו. כולנו יודעים שיש כאן הרבה יותר ממה שראינו או אי-פעם נראה. ואלוקים – מי מאיתנו ראה אותו פנים בפנים לפני שבחר להאמין בו?

     

    חזרה לציונות הדתית

    אז בזכות השינוי המבורך הזה, שהחברה האיכותית והנערצת הזו שלי עוברת בשנים האחרונות, חזרתי אליה. זוהי מבחינתי "הציונות השפויה" באמת. לא ציונות שמפחדת מכל דבר שלא ניתן להוכיח אותו מדעית.

     

    את הסיפור על התגלותה של רחל אמנו, כצפוי, אימצתי אל חיקי בשתי ידיים. אחסוך לכם את לחיצות המקלדת ואומר בעצמי את מה

    שביקשתם לומר: "נכון, אני תמימה, פתי מאמין, ברסלברית הזויה, חרד"לניקית מצויה" ועוד שאר הגיגים. גם את כינויים אלה אני מאמצת אל חיקי בשמחה, אין לי בעיה איתם.

     

    בתחילה, כשסיפרתי לאנשים את הסיפור - הם התפוצצו לי מצחוק מול הפרצוף. הבנתי אותם. זה באמת סיפור שלא קל להאמין לו אם אתה לא "תמים, פתי מאמין, ברסלבר הזוי" וגו'. אבל אחרי שהרב מרדכי אליהו שליט"א בכבודו ובעצמו נתן לסיפור הזה חותמת הכשר, מאיפה לנו העזות להתווכח? מי אנחנו שנפטור אותו בגיחוך? אתם יודעים מה, הציונות הדתית אולי איבדה את השפיות שלה, כדברי מאיר בן מאיר, אבל אתם איבדתם את אמונת החכמים. 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לע"מ אוסף התצלומים הלאומי-אבי אוחיון
    קבר רחל. יש במה להאמין
    צילום: לע"מ אוסף התצלומים הלאומי-אבי אוחיון
    מומלצים