אם היית נמשכת אליו, מזמן הייתם שוכבים

נגיד שאת יוצאת לדייט ראשון עם בחור. לא משנה אם הכרתם דרך האתרים, או דרך חברים, או שהוא בן דוד של השכנה של סבתא בלומה. יש דייט. הדייט זורם לו על מי מנוחות. לא פרפרים בבטן, לא זיקוקין דינור, אבל נחמד. אתם יוצאים לדייט שני, ולדייט שלישי, והכל מעולה. יש על מה לדבר איתו, הוא מצחיק, יש לו שכל, ובואו נהיה חומרניים לרגע, גם כסף. יש רק בעיה קטנה אחת: את לגמרי לא נמשכת אליו.

איכשהו קרה שהוא התאהב בך עד מעל הראש. את, לעומת זאת, מתלהבת קצת פחות. נעים ונחמד לך לצאת איתו, לדבר איתו, לפגוש חברים שלו, אבל כשזה מגיע לקטע הפיזי, את פשוט לא מצליחה להסתדר עם זה.

אתם נפגשים באותו ערב, הולכים לשופינג, או סרט, או סתם בית קפה, והכל נחמד, אבל כשאתם מגיעים אליו הביתה את פשוט יודעת שאין איך להתחמק ממצב אינטימי איתו.

מבחינתו, הוא רואה בך את החברה שלו, ונראה לו הכי טבעי שבעולם להגיע הביתה, לצאת מהמקלחת ולהתלטף איתך על הספה, להתחבק, להתנשק ולעשות עוד כמה דברים.

ואת?

את יושבת על הספה בסלון שלו ובוהה בקומדיה מטופשת בטלוויזיה. את יודעת שבעוד כמה דקות הוא ייצא מהמקלחת, בחולצת טריקו ענקית שמכסה את הכרס ומכנסיים עד לברכיים שחושפים רגליים לבנבנות ויתיישב לידך, ובכל זאת ממשיכה לבהות בטלוויזיה כאילו כלום.

לא שההדחקה עוזרת. כאשר יגורת בא לך: הוא מגיח אל הסלון כחזיון תעתועים שכל יישותך מבקשת שלא יתגשם, מתיישב מאחורייך, מנשק אותך על העורף וכורך את ידיו מסביב למותנייך. ונצמד.

את עדיין לא זזה מהמקום, וחושבת: זה לא קורה לי. אני רוצה הביתה.

הוא הכי מאושר בעולם מהעובדה שאת שם, אבל את רק רוצה שיגיע הבוקר, שהלילה הזה יגמר ומקללת את עצמך על טיפשותך שהביאה אותך למצב הזה מלכתחילה.

בא לך למות, אבל את לא רוצה להעליב אותו

אוי, אלוהים. הוא מנשק אותך, צרפתית, עם הלשון, הידיים שלו עלייך. בא לך למות, אבל את לא רוצה להעליב אותו, אז את איכשהו משתפת פעולה. הוא יורד לשכיבה על הגב על הספה ומושך אותך אליו. באופן נורמלי זו אחלה תנוחה, אבל במקרה הזה, הכרס נורא מפריעה באמצע. המרפקים שלך כואבים כי את חייבת להשען עליהם, הספה לא נוחה, חם לך, לעזאזל, את רוצה לשתות, ואו מיי גוד, כמה אוויר יש לבחור הזה. את נחנקת כבר מהלשון שלו שחוקרת את הסתימות שאין לך בפה ומשתוקקת ללכת לשירותים.

את אומרת לו, "טוב, אולי נלך לישון? אני עייפה".

הוא מסכים, כולו התלהבות מהרעיון שתחלקו מיטה.

את הולכת לצחצח שיניים, מנסה לדחות את הרגע כמה שיותר, אבל יודעת שאין ברירה, מתישהו תצטרכי להצטרף אליו בחדר השינה. הוא מחכה לך שם, שוכב על הגב, הכרס מתנשאת אל על בגאון. את בולעת את הרוק ונכנסת למיטה, בצד השני, כמה שיותר רחוק. אבל לא. הוא רוצה להתחבק. "בואי אלי", הוא אומר לך, ואת ממלמלת משהו על זה שחם לך ואת לא מסוגלת לישון קרוב למישהו.

טוב, זה לא שהוא ממש רוצה לישון, כן? שוב הסצינה המאולצת של חיבוק דוב, נשיקה חונקת, רק שהפעם הוא בתחתונים, נצמד אלייך, ואת לא צריכה לשאול אם זה אקדח או שהוא ממש שמח לראות אותך. ולא, זו לא הרגשה נעימה.

את אומרת לו, "יאללה, בוא נלך לישון". כל אחד תופס את הצד שלו במיטה, אבל את לא מסוגלת להרדם. הוא אמנם לא מבקש לישון מחובקים או בתנוחת כפיות, תודה לאל, אבל את עדיין מאוד מודעת לנוכחות שלו בצד השני של המיטה. את מזיעה כמו חזיר למרות שהמזגן עובד בשיא העצמה, והשינה ממך והלאה.

הוא נרדם. את לא. את קמה מהמיטה, כבר ארבע וחצי בבוקר, ואת לא מסוגלת לישון. הרגל שלך לא מפסיקה לקפוץ בעצבנות, את מתה לסיגריה למרות שהפסקת לעשן לפני שנים.

לילה מהגיהנום, זה מה שזה, ואת יודעת שבמשך כל היום למחרת תהיי עצבנית. זה מבהיר לך שאת לא מסוגלת להיות איתו. לא יכולה להמשיך בקשר הזה, כי הוא תמיד ירצה מגע ואת לא יכולה לשאת את המחשבה על לישון איתו, לגעת בו, בטח שלא לשכב איתו. את יכולה להגיד לו עד מחרתיים שזה לא הוא, זו את, ושיש לך בעיה עם אינטימיות, אבל תמיד תדעי שזה כן הוא, ושאם זה היה מישהו שאת כן נמשכת אליו, כבר מזמן היית עושה בו שפטים, משאירה לו סימני שריטות על הגב, ונרדמת יופי יופי אחר כך בלי שום ייסורי מצפון.

בבוקר שאחרי, בדרך הביתה, את מרגישה כמו כלבה. מה הוא בסך הכל רצה? לא משהו חריג, רק מה שכל אחד רוצה מבת הזוג שלו, קצת ביטוי פיזי של חום ואהבה, ולך זה עלה על העצבים. את חייבת לשים סוף לקטע הזה. זה לא פייר כלפיו ולא כלפייך. הוא חי באשליות שאת כן רוצה אותו, ואת תקועה באינטימיות כפויה ולא יודעת איך לצאת מזה.

אז איך מסיימים את זה בלי לצאת כלבה?

בערב, כשאתם יוצאים. את מנסה להעלות את הנושא בעדינות. להגיד לו שאת לא נמשכת אליו - זה מעליב מדי. אז את הולכת מסביב, אומרת לו שהעניינים התקדמו מהר מדי, שאת לא יודעת אם את בכלל רוצה להיות בזוג כרגע.

הוא מרגיש טיפש ואידיוט, ואת מרגישה נורא ואיום

הוא נעלב למרות כל נסיונותייך להמנע בדיוק מזה. אומר שעשית את זה בכוונה, שידעת מהתחלה שזה לא זה. שכל מה שהיה עד עכשיו היה מזויף. הוא מרגיש טיפש ואידיוט, ואת מרגישה נורא ואיום והכי נבלה בעולם. ללא ספק, השיחה הזו לא הולכת כמתוכנן. אתם סוגרים את הערב והוא לוקח אותך הביתה, כי הגעתם יחד ואין מצב שהוא נותן לך לקחת מונית.

הרגע שלפני הירידה מהרכב מביך במקצת. לא כל כך ברור לך מה אומרים. את רוצה ללחוץ לו את היד, להיפרד יפה, אבל הבן זונה הזה מושך את היד שלו ומסובב את הראש לחלון כמו ילד קטן וזועף.

"לילה טוב", את אומרת לו ויוצאת מהרכב. ממלמלת לעצמך, "איזה מעפן". עולה הביתה. חוסמת אותו במסנג`ר.

טוב שנגמר.