שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אוצר שמצאתי ברחוב

    יחזקאל נפשי מצא את הספר "המציאות האחרת" של אהרון צייטלין מונח על המדרכה ללא דורש. הוא אסף אותו לביתו ומאז מאמין שזה לא היה מקרי. מחזיר אהבות קודמות

    לפני שנים אחדות, כשפסעתי בשעת לילה מאוחרת ברחובותיה השוממים של פתח-תקווה, נפל לידי אוצר. לפתע ראיתי מולי מוטלים על הקרקע מספר ספרים ישנים, כשחפצים אחדים מהוהים לצידם. הם היו שייכים ככל הנראה לאיזה בעל בית שנפטר בקרבת מקום. 

     

    רכנתי לעברם והתחלתי מעלעל, תוך שאני בורר את אלו שאקח לעצמי. מה שלקחתי - לקחתי. אולם האוצר האמיתי, ללא ספק, היה הספר "המציאות האחרת". לשמחתי הוא יצא משם ללא פגע; מעטה התכלת, המחפה על הספר עצמו, גם לא ניזוק. גם דפי הספר, צהבהבים, דהויים בשוליהם, עמדו על תילם.


    "תוך הליכה סתמית בפתח תקווה (צילום: גיא שחר)

     

    חקר תופעות הנפש שאינן ניתנות להסבר על-פי ההיגיון, או כאלה שאינן אפשריות על-פי התורות המדעיות הקיימות, תמיד עניין אותי. במובן מסוים, אני סבור, שאילו נבין תופעות אלה אי-פעם באופן הגיוני - אז נפצח את חידת האדם.

     

    ספר שמחליק מרשת של מילים

    "המציאות האחרת" עוסק בחקירת הנפש לצד עובדות ואירועים מתחום המופלא, כשהקסום מכל הוא צירוף הדברים על המחקר הפסיכי מאת יצחק בשביס-זינגר, הכתוב בלשונו הייחודית. 

      

    שלא בדומה לד"ר ג'וזף מרפי, מחבר הספר "כוחו של התת-מודע", או לארווין ילום, מחבר "כשניטשה בכה", ספרו של צייטלין אינו מבקש ללמדנו אי אילו שיטות בהן ניתן להערים על הנפש וללמדה כיצד לשבות ולנוח, להתרומם ממכאוביה דרך טכניקות שונות (בספרו של ילום ניסיון לימוד זה פחות ברור משל מרפי, היות והוא לכאורה בעל נרטיב סיפורי). כלל וכלל לא.

     

    זהו ספר עובדתי לכל דבר, רחב יריעה ובעל עומק, המסתמך על עובדות ועדויות של אירועים שקרו לאנשים ידועי-שם בעבר כגון ש.שלום, ש"י עגנון, ישעיהו לייבוביץ' ואחרים. העניין המשותף לכולם הוא שאלת החיים עצמם; הניסיון להבין את כל היקפם, את העומק, נקודת הרתיחה ממנה הנפש מפכפכת ושוזרת בנו את התודעה ההכרתית.

     

    גיבור טרגי

    אולם חידת הנפש מורכבת, לכן, ובמיוחד בזמנים ההם, כשפעל צייטלין להתעמק בה הוא גזר על עצמו להיות מנודה מרעיו, מאחר והוא ביקש להקיף חומרים שיש בהם גינוי דתי כמעט. זוהי גם הטרגדיה של רעיונות חדשים, שבראשיתם, בשל סבך אי-ההבנות, הם זוכים לגינוי דווקא מאלו המבקשים להאיר אותנו בשכלתנות צרה.

     

    מה שיותר תבע את לבי הוא המדור השלישי של הספר (מתוך ארבעה) ושמו "ילקוט פראפסיכולוגי"; פרק זה מכיל עדויות בכתב והתכתבויות של אמנים שונים לאורך ההיסטוריה, מאגים ושאמנים למיניהם, כגון נוסטרדמוס, מארק טווין, וולט וויטמן, אבא הילל, יוסף רובינשטיין (משורר יהודי נשכח אשר התגורר בניו-יורק) ואחרים. מצויות בו חליפות מכתבים שונות ובהן ראיות מובהקות ליכולתה של הנפש לאותת לנו על אפיזודות הקשורות בחיינו.


    "צייטלין, נקודת הרתיחה ממנה הנפש מפכפכת"

     

    אחד מן המכתבים היפים בספר הוא של חנה לאזר משנת 1932. במכתבה לצייטלין היא מגוללת את שנתה הפרועה וחלום שהתרחש לה: "בחלומי אני יוצאת לבדי לעיירה. בדרך אני פוגשת בני-אדם ההולכים בכיוון הפוך, ומספרם גדל והולך. אני שואלת אותם: לאן אתם פונים? והם משיבים לי: מה, אינך יודעת ?! לכי מהר לבית-העלמין! ... "

     

    כאן היא מפסיקה לרגעים וכותבת איזה ביאור, אולם כשהיא ממשיכה ומספרת על יקיצתה, היא כותבת כך: "התעוררתי ומועקה בליבי. אני מרגישה חרדה, תחושת תת-הכרתית, שמשהו קרה, איזה אסון...". ואכן משהו קרה. אסון התרחש. עוד באותו היום, בצאתה העירה, היא ניגשה אל דוכן העיתונים ושם הבחינה באותיות רבתי כי חותנה: ר' שמעון מנחם לאזר, עורך עיתון "המִצפה" דאז, הלך לעולמו.

     

    רציונלים פעורי פה

    בהמשך היא מספרת שהיא לא הרהרה על אפשרות שכזו כלל, שכן ר' שמעון לזאר לא היה חולה. הוא נפטר אותו לילה מחמת התקף לב ראשון, ואחרון. זהו מקרה פשוט יחסית (אשר נוגע לליבי באופן אישי כי לי התרחש מקרה דומה בעבר. אירוע ממנו הקיצותי הלום אימה) והספר גדוש מקרים מעוררי פליאה הרבה יותר, כאלו אשר יותירו אף את הרציונלים הכבירים ביותר פעורי פה.

     

    הספר אמנם כתוב בשפה ארכאית אדוקה, כמו מאובן עתיק, אלא שהיא נוהרת אל הלב

    וניתן להבינה בנקל, היות וההתרחשויות הן התרחשויות יומיומיות. אסיים במה שכותב יצחק בשביס-זינגר בהקדמה: " רצוני להוסיף כאן נימה אישית. דרכי הספרותית שלי אפשר שהייתה אחרת, אלמלא שהיה לי האושר לפגוש את אהרן צייטלין בזמן שעדיין הייתי מתחיל. אני רואה את הפגישה הזו ואת הידידות שנקשרה בינינו כמעשה השגחה...".

     

    גם אני רואה את אופן לכתי באותו לילה, טרוד בסבך הרהורים שונים, הוגה בנערה אחת ושמה היידי פרומקין, נתקל בספר הזה - כמעשה השגחה. התכווננות כלשהי של יד הגורל. אגב, בסופו של דבר, צייטלין הפך לאחד הסופרים והכותבים החשובים של דורו, אולם זה, כאמור, כבר עניין אחר.

     

    יחזקאל נפשי הוא משורר, מתרגם משירה הודית ואנגלית לעברית, זוכה פרס "אייזנברג". כמו כן, עורך את תערוכות "שיח-משוררים" בגלריה "גרוס", ומגיש את פינת הספרות והתרבות ברדיו ת"א, 102fm. לקריאת השיר האחרון של נפשי שפורסם ב-ynet לחצו כאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נפשי. נתקל בספר כבמעשה השגחה
    צילום: הילית כדורי
    לאתר ההטבות
    מומלצים