שיכור על הפרקט

הייתי במסיבת יום הולדת, הייתה שם רצפת פרקט.

זה היה תחום, לא היו יציאות מהצד ליד הקירות. הכל היה במקום.

ציורים של בעל השמחה היו פזורים על הקירות

ומעל הטלוויזיה. זה היה זריקת צבע. זה מה שזה היה-

זריקת צבע, ואחרי זה נראה.

מזגתי לי מהקאווה הזאת, כולם מדברים על זה

לעזאזל, זה חרא של משקה.

זה עשה אותי סיבובי. שיכור סיבובי.

לא יכולתי להשתלט על זה, לא יכולתי להשתלט על המחר-

הוא לא ידוע וזה לא רק בתופים הפוכים.

כל מה שרציתי זה להקיא על הפרקט. בחיים לא הקאתי על פרקט.

אני לא מקיא בדרך כלל, אני לא בעד רומנטיזציה של קיא

אבל על פרקט נראה לי התחלה יפה.

התיישבתי בספה. אני מכיר כמה אנשים שם

מישהו בישל מישהי על אש קטנה

הוא רכן קדימה, אבל עבד לו טוב-

היא נתנה לו מכות קטנות על הכתף כשהוא הצחיק אותה

היא רואה בו משהו שהיא אוהבת. משהו שהיא צריכה כרגע.

הוא ניסה לערב אותי בשיחה

אבל לא רציתי לקחת בזה חלק. ראיתי הכל. ראיתי

את הסינופסיס. היא לא תיתן לו כלום.

בהתחלה כן, אבל אחרי זה כלום.

בעל השמחה החליף שירים ורקד כמו שרוקדים בימי הולדת

נעליים מחליקות, כאילו שכל שיר יום הולדת הוא ריקוד טוויסט

גם אם הוא לא. זה עובד עם רצפות פרקט.

השלמתי את זה עם בירה. ניסיתי לאזן את המחר שלי

עם מה שיש. עם מה שאני יכול. מזגתי את זה בכוס פלסטיק למרות שהיו אחרות-

אני לא נתין של כוסות, לא אוהב החזקות לפי סוג משקה

איפרתי איפה שמותר.

מישהו התחיל לדבר איתי, הוא נשען אחורה כאילו

הוא מעשן את הסיגר הכי טוב בעולם

אבל לא היה לו כלום ביד. כן, הוא מצליח, אבל הוא מֶבָטא

יותר מדי טוב את המילים שלו. הוא גם שחקן וגם כותב, והוא עכשיו עובד

על עוד משהו. אני מסתכל על רצפות פרקט מושלמות

יתר על המידה.

איזנתי את זה עם בירה.

אשתו של בעל השמחה קיבלה בשמחה את כולם

יכולת לראות שהיא שקדה על הערב הזה הרבה זמן

היא גבוהה, ולוחצת ביד חזקה

יש לה מצבי רוח, יכולת לראות את זה

היא פשוט ידעה יומיים לפני על האירוע ונתנה לזה להתכוונן.

יכולת לראות את זה. היא החליפה נעליים שלוש פעמים

בבית שלה. בתוך הבית שלה, היא החליפה שלוש פעמים נעליים.

זה ריצד על הפרקט כמו פרסומות בווליום מורד

היה לה זוג אחד בצבע כתום.

לא רציתי לדבר עם זה שדיבר איתי, אבל לא היה לי משהו אחר לעשות

אני לא יודע מה כולם שותים את המשקה הזה, קאווה

לעזאזל, זה הרג אותי. הוא המשיך לדבר. הוא אוהב לקחת חפצים

ולרבע להם את השורש. להעביר אותם לפעלים.

התבקבקתי.

אני לא אוהב את זה. הוא לא הפסיק עם זה. יכולת לראות שהוא חיפש

חפצים בכל הבית רק בשביל להכניס לסיפורים שלו.

לרבע אותם.

הנהנתי לו עם הראש כל השיחה. יש לה רגליים יפות, לאשתו של בעל השמחה

איפרתי איפה שמותר.

זה שבישל מישהי עבד טוב. הוא עשה את כל מה שצריך, בעיקר

הרפה בזמן. היא צחקה עם הראש אחורה והכל. יש לה גוף טוב

אבל היא לא תיתן לו כלום. בהתחלה כן,

אבל אחרי זה כלום.

מזגתי עוד מהשטות הזאת.

אמא של אשתו של בעל השמחה הייתה גם

היא דיברה בקול רם, שום דבר לא הספיק לה, גם לא עצמה.

היא חיטטה בתיק הרבה זמן עד שענתה לצלצול

היא הייתה לידי, לא רציתי לשמוע כלום. באמת, אבל היא התיישבה לידי,

דיברה עם חברה שלה והסבירה לה היכן היא. יכולת לדעת שהחברה

של האמא של אשתו של בעל השמחה לא ידעה בכלל שיש לבת של האמא של אשתו

של בעל השמחה בעל.

זה התבלגן לי בין הידיים. לעזאזל, הכל התבלגן לי בין הידיים

כל האינפורמציות האלה שם.

אני חושב שאני צריך לחייך יותר.

**

שלוש שעות לפני הייתי באזכרה לדודה שלי. היה מיקרופון ומגבר קטן

של הנכדות שלומדות גיטרה. חיברו את זה לשם. היו אנשים שדיברו רחוק מדי מהמיקרופון

והיו כאלה שהיו קרובים מדי למגבר וזה צרם. עשה פידבק.

אף אחד לא מצא את האמצע. לעזאזל, אי אפשר למצוא את האמצע.

אני לא יכול לתאר כמה אהבתי את דודה שלי. היא נפטרה מסרטן

זה אכל אותה. הוריד לה הכל.

הוריד לה את הגוף, הוריד לה הנשימה, הוריד לה את ההליכה,

הוריד לה את הישיבה, הוריד לה את הדיבור, הוריד לה את המבט,

הוריד לה את השיער.

אני גם עליתי להגיד כמה מילים. זה היה עם המגבר הקטן של הנכדות שלומדות גיטרה

הוא היה על כסא של המקום. שעון אחורה.

סיפרתי שהייתי אומר לה שאם היא לא מורידה את הפיאה אני לא מדבר איתה

והיא הייתה מורידה. בשבילי. לעזאזל, הכל נופל לי מהידיים לאחרונה.

אמרתי גם שאני יודע שזה נראה כאילו שלא רציתי להתמודד עם המחלה שלה

דרך פאה, שזה מרמז למוות קרוב; פאות של אנשים שאין להם שיער,

אבל לא, זה לא.

זה היה לה יפה, שיער קצוץ, כסוף. זה מה שרציתי להגיד,

זה כל מה שרציתי להגיד.

שהיא לא צריכה פיאות, היא לא צריכה כלום. שאני אוהב אותה איך שהיא.

אמרתי את זה, אנשים ממילא כבר בכו לפני כן. יכולת לראות עיניים זגוגות

זה ריצד על כולנו כמו הפסקת פרסומות הכי חשובה בעולם.

איפרתי איפה שאפשר.

דודה שלי אירחה את כל העולם בבית שלה, היו כאלה שהיו יושבים אצלה שעות

הם היו באים מהרחוב והיא לא הייתה מסלקת אותם.

הם היו אוכלים, מנקים לה את הבית, מקבלים את מה שלא היה להם. בבית.

אחרי שכולם דיברו עלתה אחת מהם, היא אמרה שעכשיו אין לה כבר לאן ללכת.

זה הרג אותי. לעזאזל, שאין לה לאן ללכת-

חשבתי עליה כל המסיבת יום הולדת שהייתי בה, אבל אף אחד לא ידע על זה

אף אחד גם לא צריך לדעת מזה.

הלכתי משם. אמרתי שלום למי שצריך להגיד לו שלום

וגם לאלה שלא.

זה נזל לי על הלחיים בדרך הביתה, במכונית. זה היה מלוח. זה שרף לי בלחיים

אני לא הייתי צריך להתגלח באותו יום. זה נזל לי מהעיניים,

זה שרף לי הכל.

אודי שרבני, בן 32, אמן, עיתונאי ותסריטאי. כרגע עובד על ספרו הראשון, קובץ שירה, ועבודת

אמנות בשם 'גוגל רדי מייד'. כדורגלן בעברו. לקריאת שיר נוסף של שרבני לחצו כאן