אספתי את השברים ועליתי על מטוס להודו
באמצע הטיול התאהבתי בהודי מקסים. הרגשתי כמו נסיכה באגדות ונתתי לעצמי להיסחף לגמרי. אין במאי בעולם שהיה יכול לביים את סיפור האהבה שלנו יפה יותר, עם האושר, האהבה, הכאב. נער האהבות שלי ממומביי
פתאום כבר לא יכולתי יותר. יום אחרי יום ההולדת ה-31 שלי מצאתי את עצמי בדרך להודו. התפטרתי מהעבודה, ויתרתי על דירתי המושלמת ברמת גן, מכרתי את האוטו וחילקתי את כל מטלטלי לחברים.
זהו. עכשיו באמת הרגשתי חופשיה. רק אני והתרמיל על הגב. בגיל 31 נזכרתי לצאת לטיול ששכחתי לצאת אליו אחרי הצבא. טוב אולי לא שכחתי. פשוט לא הרשתי לעצמי. חודש אחרי השחרור כבר מצאתי את עצמי בתואר ראשון, קריירה ותואר שני, וקצת שכחתי לעצור להריח את הפרחים בדרך. אילו רק ידעתי שיהיה זה הטיול שישנה את חיי...
רק בשני תחומים תמיד נכשלתי - כסף ואהבה
במבט לאחור, חיי ללא ספק רצופים הצלחות, אם בלימודים, אם בעבודה ואם במטרות השונות שהצבתי לעצמי (מטרות שללא ספק היו לפעמים בלתי אנושיות בעליל). רק בשני תחומים תמיד נכשלתי - כסף ואהבה.
לא משנה כמה גבוהה היתה המשכורת שלי - ככה גדל המינוס שלי. בחיי שהייתי גרועה עם כסף, ונראה שהייתי הלקוחה המועדפת על הבנק שלי ועל חברת האשראי. אבל זה לא ממש הפריע לי. היו לי הדירה שלי, האוטו שלי והמשכורת שנכנסה כל חודש, אז למי אכפת. זלזלתי בכסף, והוא זלזל בי בחזרה.
באהבה היה לי אפילו פחות מזל;היא פשוט התעלמה ממני, או אולי לא הרשתי לה לקרות. בגיל 30 בר לי הלב בפעם הראשונה. לקח לי לא מעט זמן לאסוף את השברים ולנסות להבין מה בעצם קרה שם. כשהחלו ענני הבלבול להתפזר וסיימתי לאסוף את השברים, פתאום כבר הייתי בת 31 ועל מטוס להודו.
זהו, השארתי את כל הכאב מאחור. לא רוצה יותר דייטים רעים, לא רוצה יותר גברים שלא רואים אותי, לא רוצה יותר להרגיש לא שווה, לא רוצה יותר את הלב שלי בוכה ואת הגרון שלי נחנק. זהו אין. אני יוצאת לחופש. לחצי שנה נתנו לי ויזה ולחצי שנה אסע.
כשאחזור... נו למי איכפת מה יהיה כשאחזור. אתחיל מחדש. למצוא עבודה אף פעם לא התקשיתי, עם לימודים סיימתי בינתיים, והמצב הכלכלי שלי ממילא תמיד היה גרוע אז למה לא בעצם? פשוט התעלמתי מהכל ונתתי לעצמי ליהנות בפעם הראשונה בחיי.
ואז זה קרה לי. בדיוק באמצע הטיול, התאהבתי בגבר הודי מקסים. הרגשתי כמו נסיכה באגדות ונתתי לעצמי להיסחף לזה לגמרי. סוף כל סוף נתתי לעצמי ליפול. באנגלית אומרים fall in love ואני אכן נפלתי חזק. אין במאי בעולם שהיה יכול לביים את סיפור האהבה שלנו יפה יותר. אנחנו ההתגלמות והמיצוי של כל סרט וקליפ הודי שאי פעם נוצרו. עם הדרמות, הבכי, האושר, האהבה, הכאב...הכל!
אני יודעת שאין הרבה סיכוי לאהבה כזאת
כשהיינו יחד האושר זרם לי בדם במהירות מסחררת, וכשהוא לא היה לידי התגעגעתי אליו והייתי עצובה כמו שלא הייתי מעולם. קשה לי להסביר בצורה הגיונית מה באמת היה שם. אני לא חושבת שאפשר. אני רק יודעת שאם מישהו אי פעם יבקש ממני להגדיר מה זאת אהבה - הפעם אדע איך.
אני לא יודעת אם היה זה החופש, הנופים, הריחות, הרוחניות, האהבה, העצב והערבוב של הכול יחד שגרמו לי להרגיש את מה שהרגשתי ואני עדיין מרגישה. לא יודעת אם זה אמיתי או שמא השפעה של הכל. לא יודעת אם זה הקסם של הודו או השינוי שחל בתוכי. אני רק יודעת שזה לא משנה, כי בטיול הזה הבן אדם שהתאהבתי בו הכי הרבה זה אני.
אני יודעת שאין הרבה סיכוי לאהבה כזאת. שיהיו המון קשיים בדרך, המון הבדלים בתרבות ובדת. המון בני משפחה שהולכים להתאכזב ואולי אפילו לנתק אותנו מחייהם. אולי זה יצליח, אולי לא, אבל אנחנו ננסה, כנגד כל הסיכויים.
את הבכי של שנינו יום לפני הטיסה שלי בחזרה לארץ לא אשכח לעולם. את ההבטחות, הלחישות באוזן, הליטופים, איך שחיבקנו זה את זה כאילו היינו גלגל הצלה באמצע ים סוער. הוא באמת גלגל ההצלה שלי. הוא לימד אותי איך לאהוב באופן טוטאלי. ממש כמו בסרט הודי.
אז עכשיו אני בארץ. מנסה לחזור למציאות, להתעורר מהחלום המתוק, להתחיל לעבוד ולחסוך כסף (לשם שינוי). הוא מגיע בקרוב. אני לא יכולה לחכות.
הטור הקודם של אסתי - הדברים שהיא מוכנה לעשות בשם האהבה!
לפנייה לכתב/ת 
