שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מערבון ספגטי

    "באביב, בקיץ, בסתיו, הוספתי לבשל ספגטי. כאילו אני נוקם במישהו. כמו אישה בודדה המשליכה לאח צרור מכתבי אהבה ישנים מהאהוב שבגד בה, כך עמדתי אני ובישלתי ספגטי בדממה". הסיפור "שנת הספגטי" מתוך החדש של מורקמי

    הרוקי מורקמי הוא אחד הסופרים היפנים המודרנים החשובים. ספריו תורגמו לעשרות שפות, והוא זכה במספר פרסים ספרותיים יוקרתיים בארצו ובעולם. הוא יגיע ארצה במהלך החודש כדי לקבל את פרס ירושלים . בין ספריו הפופולריים: "יער נורבגי", קפקא על החוף", "הפיל נעלם" ועוד. הסיפור "שנת הספגטי" הוא מתוך קובץ הסיפורים החדש  "ערבה עיוורת, עלמה נמה".

     

    1971 היתה שנת הספגטי. ב-1971 בישלתי ספגטי כדי לחיות, וחייתי כדי לבשל ספגטי. על האדים העולים מסיר האלומיניום היתה גאוותי ורוטב העגבניות המשמיע קולות בעבוע בתוך המחבת היה תקוותי. הלכתי לחנות כלי מטבח וקניתי לי סיר אלומיניום ענקי, גדול כל כך שהיה אפשר לרחוץ בו רועה גרמני, קניתי שעון בישול, הסתובבתי בסופרמרקט מיוחד לזרים ורכשתי לי כל מיני תבלינים בעלי שמות משונים. בחנות ספרים מערביים מצאתי ספר המוקדש לספגטי וקניתי עגבניות לפי הארגז. קניתי את כל סוגי הפסטה שיכולתי למצוא, והכנתי את כל סוגי הרטבים.


    מורקמי, תרגום חדש בעברית (צילום: אלנה סייברט)

     

    ריחות השום, הבצל, שמן הזית וכל השאר ריקדו באוויר כמו גרגרי אבקה זעירים, עד שהתמזגו ונספגו בכל פינה בדירת החדר הקטנה שגרתי בה. הם היו ספוגים ברצפה, בתקרה, בקירות, בבגדים, בספרים, בעטיפות התקליטים, במחבט הטניס, בצרור המכתבים הישנים. הריח היה ממש ריח תעלת ביוב ברומא העתיקה.

     

    הדבר קרה בשנת הספגטי, 1971.

    באופן עקרוני בישלתי ספגטי לבד ואכלתי ספגטי לבד. לא שאף פעם לא אכלתי בחברת מישהו, אבל אהבתי הרבה יותר לאכול לבדי. באותם ימים הייתי סבור שספגטי הוא במקורו מאכל שיש לאכול אותו לבד. איני יודע למה חשבתי כך.

    בזמן שאכלתי ספגטי שתיתי תמיד תה. נהגתי להכין סלט. בדרך כלל סלט פשוט, רק חסה ומלפפון. אבל כמות נכבדה מכל אחד מהם. ערכתי שולחן כיאות, ובעודי מלכסן את עיני אל העיתון שהנחתי לידי, אכלתי לאטי את הספגטי. יום ראשון עד שבת היו ימי ספגטי וכשאלה הגיעו לסופם, שוב היה מגיע יום ראשון. וימי הספגטי היו מתחילים מחדש.

     

    כשהייתי אוכל ספגטי לבדי, נדמה לי תמיד שבכל רגע יישמע קול דפיקה בדלת ומישהו ייכנס אל החדר. במיוחד ביום גשום.

    הדמויות המבקשות לבקר בדירתי התחלפו מפעם לפעם. לעתים היו אלה אנשים שלא הכרתי ולעתים אנשים שראיתי בעבר. פעם אחת היתה זו נערה בעלת רגליים דקיקות שיצאתי אתה לפגישה אחת בלבד בתיכון, פעם אחת אני עצמי מלפני כמה שנים, ופעם היה זה ויליאם הוֹלדֶן, שהביא אתו את ג'ניפר ג'ונס.

     

    ויליאם הולדן?

    אבל אף אחד מהם לא נכנס. הם פסעו אנה ואנה מחוץ לדלת כרסיסי זיכרון, ונעלמו מבלי לדפוק.

    באביב, בקיץ, בסתיו, הוספתי לבשל ספגטי. כאילו אני נוקם במישהו. כמו אישה בודדה המשליכה לאח צרור מכתבי אהבה ישנים מהאהוב שבגד בה, כך עמדתי אני ובישלתי ספגטי בדממה.

     

    לשתי את צל הזמן ומעכתי אותו בתוך קערה לצורת רועה גרמני, שפכתי הכול למים רותחים ובזקתי מלח. זמן רב עמדתי מול סיר האלומיניום, מקלות בישול ארוכים בידי, ועד ששעון הבישול השמיע צלצול עצוב, לא משתי ממנו. האטריות היו חמקמקות וממזריות כל כך, שלא העזתי להסיט מהן את מבטי. הן נראו כאילו בכל רגע יגלשו מעבר לשפת הסיר אל תוך חשכת הלילה. כמו שג'ונגל טרופי בולע ללא קול פרפרים צבעוניים אל תוך צבעיו, כך החריש גם הלילה את נשימתו והמתין לבוא האטריות.

     

    ספגטי אַלָה פַּרמֶגַ'נָה

    ספגטי אלה נַפּוֹליטַנָה

    ספגטי אלה פּרֶמַטוּרה

    ספגטי אלה קַרטוֹצ'וֹ

    ספגטי אלה אַליוֹ אי אוֹליוֹ

    ספגטי אלה קַרבּוֹנַרָה

    ספגטי דֶלָה פּינָה

     

    וגם ספגטי מסכנים ללא שם שהושלכו יחד עם שאר שאריות האוכל שבמקרר. האטריות נולדו בתוך אדי המים, החליקו במדרון שנת 1971 כמו בשפך הנהר, ונעלמו.

    צר לי עליהן. על אטריות הספגטי של 1971.

     

    כשצלצל הטלפון בשעה שלוש ועשרים הייתי שרוע על הרצפה, בוהה בתקרה. שמש החורף יצרה בריכה של אור בדיוק במקום ששכבתי בו. שכבתי שרוע כך, כמו זבוב מת, במשך כמה שעות בתוך האור הזה של חודש דצמבר, 1971.

    תחילה זה לא נשמע כלל כמו צלצול טלפון. זה היה כמו שבריר זיכרון ששכחתי, שהחליק בהיסוס בין שכבות האוויר. משהו כזה.

     

    לאחר שנשמע הצלצול כמה פעמים, התחיל לבסוף ללבוש צורת צלצול טלפון, עד שלבסוף הפך לצלצול טלפון במאה אחוז. צלצול טלפון מוחלט המרעיד את האוויר באופן מוחלט. בשוכבי כך על הארץ, הושטתי את ידי והרמתי את השפופרת.

    מהצד השני של הקו היתה בחורה שעשתה עלי רושם קלוש כל כך, עד שנדמה שבארבע וחצי אחר הצהריים תתפוגג ותיעלם לה. היא היתה חברתו של אחד ממכרַי. הבחור ההוא התחיל להתראות עם הבחורה הקלושה בעטיין של נסיבות כלשהן, ובעטיין של נסיבות כלשהן הם נפרדו. אבל במפגש ביניהם מילאתי אני (גם אם לא מרצון) תפקיד.

     

    "אני מצטערת, אבל אתה מוכן להגיד לי איפה הוא?" שאלה. הבטתי בשפופרת ועקבתי בעינַי אחרי כבל הטלפון. הכבל אכן היה מחובר למכשיר הטלפון. השבתי תשובה מעורפלת. בקולה היה דבר מה מבשר רעות, וגם רציתי להימנע במידת האפשר מלערב את עצמי בבעיות כאלה.

     

    "אף אחד לא רוצה להגיד לי," אמרה בקור. "כולם מעמידים פנים שהם לא יודעים. אבל יש לי משהו מאוד דחוף. אני מבקשת, תגיד לי. אני לא אטריד אותך. איפה הוא נמצא עכשיו?"

    "אני באמת לא יודע. מזמן לא ראיתי אותו," אמרתי. אמנם אני הוא שאמרתי את הדברים, אבל קולי לא נשמע כלל כמו קולי. באמת מזמן לא ראיתי אותו. אבל אני יודע את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו, וכשאני משקר הקול שלי נהיה משונה.

    היא שתקה.

     

    שפופרת הטלפון נהייתה קרה כנטיף קרח. ואחר כך הכול מסביבי הפך לנטיפי קרח. ממש כמו בסצנה מתוך רומן מדע בדיוני של ג'.ג'. בֵּּאלארד.

    "באמת שאני לא יודע," חזרתי על דברַי. "הוא נעלם בלי לומר כלום, כבר לפני די הרבה זמן." היא צחקה מעברו השני של הקו.

    "אל תצחיק אותי, הוא לא עד כדי כך מתחשב. את זה אפילו אני יודעת. זה אחד שלא יכול לעשות כלום בלי הרבה רעש." היא צדקה. הוא לא עד כדי כך מתחשב.

     

    אבל לא יכולתי לומר לה היכן הוא נמצא. אם הוא יגלה שאני אמרתי לה, בפעם הבאה הוא יהיה זה שיתקשר אלי. הצטערתי, אבל לא רציתי לערב את עצמי בכל הבלגן המיותר הזה. פעם אחת החלטתי החלטה בלבי. חפרתי בור עמוק בחצר האחורית וקברתי שם את הכול. ואף אחד לא יכול לחפור ולהוציא את זה.

    "אני מצטער," אמרתי.

    "אתה לא מחבב אותי, נכון?" שאלה לפתע.

    לא ידעתי מה לענות. לא סלדתי ממנה במיוחד. הרי היא לא הותירה בי שום רושם. אנשים שלא מותירים שום רושם גם לא מותירים רושם רע.


    אני לא יכול, מבשל עכשיו ספגטי (צילום: דנה קופל)

     

    "אני מתנצל," חזרתי ואמרתי. "אבל אני מבשל עכשיו ספגטי."

    "מה?"

    "אני מבשל ספגטי," שיקרתי. אני אפילו לא יודע למה המצאתי את השקר הזה, אבל הוא נטמע בראשי היטב. באותו רגע, זה כלל לא היה שקר מבחינתי. מילאתי מים דמיוניים בסיר, והדלקתי אש דמיונית בגפרור דמיוני.

    "ומה זה אומר?" היא אמרה.

    בזקתי מלח דמיוני על המים הרותחים, החלקתי לתוכם צרור אטריות דמיוני, וכיוונתי את שעון הבישול הדמיוני לשתים-עשרה דקות.

    "זה אומר שכרגע אני לא יכול לדבר. האטריות יידבקו."

    היא שתקה.

     

    "אני באמת מצטער, אבל צריך דייקנות בשביל לבשל ספגטי."

    היא שתקה. שפופרת הטלפון בידי שוב החלה לקפוא.

    "אז אתה באמצע בישול ספגטי, כן?" היא אמרה.

    "בדיוק."

    "אתה מבשל למישהו או שאתה הולך לאכול את הספגטי הזה לבד?"

    "לאכול לבד."

     

    היא החניקה את נשימתה במשך זמן רב. ואז נשמה נשימה איטית.

    "אני מניחה שאתה לא יודע את זה, אבל אני בבעיה רצינית. אני לא יודעת מה לעשות יותר."

    "אני מצטער שאני לא יכול להיות לך לעזר," אמרתי.

    "ויש גם עניין כספי."

    "אהה."

     

    "אני רוצה שהוא יחזיר לי כסף," היא אמרה. "הלוויתי לבן אדם הזה סכום מסוים. למרות שלא הייתי צריכה להלוות לו. אבל לא יכולתי לסרב."

    שתקתי זמן מה וחשבתי על הספגטי. "אני מתנצל," אמרתי.

    "אבל אתה מבשל ספגטי."

    "כן."

     

    היא צחקה במין לאות. "להתראות," אמרה. "תמסור דרישת שלום לספגטי שלך. אני מקווה שהוא יהיה טעים."

    "להתראות," אמרתי.

    כשניתקתי את השיחה כבר זזה בריכת האור הקטנה שעל הרצפה בכמה סנטימטרים. נשכבתי שוב בתוך האור והבטתי אל התקרה.

     

    *

     

    לפי דעתי, עצוב לחשוב על חבילת ספגטי שסיימה את חייה בלי להתבשל. אולי הייתי צריך לומר לה את כל מה שאני יודע כשהתקשרה, אני קצת מתחרט על זה עכשיו. הוא ממילא לא גבר מי יודע מה. הוא גבר ריקני, חסר תוכן, מחשיב את עצמו למין אמן. הוא מצטיין בדיבורים, אבל כמעט אין איש שסומך עליו. ואני מניח שהיא באמת הזדקקה לכסף הזה. וכסף שלווית צריך להחזיר, לא משנה מהן הנסיבות.

     

    לפעמים אני מהרהר מה עלה בגורלה. בדרך כלל זה קורה כשאני אוכל ספגטי. האם לאחר שניתקה

     את השיחה היא באמת נבלעה בארבע וחצי אל צלו של אחר הצהריים ההוא? ואם כך, האם יש גם לי אחריות כלשהי בעניין? אבל אני רוצה שתבינו. לא רציתי להסתבך עם אף אחד. בדיוק בגלל זה המשכתי לבשל לי ספגטי. בתוך סיר גדול שיכול להתאים לרועה גרמני.

     

    סֶמוֹלינָה דוּרוּם.

    חיטה זהובה שגודלה במישורים של איטליה.

    אם האיטלקים היו יודעים שבשנת 1971 הם ייצאו בדידות, הם היו בוודאי נדהמים.

     

    מתוך קובץ הסיפורים "ערבה עיוורת, עלמה נמה"/ הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר בשיתוף זמורה ביתן, 376 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים