מורה אחד, תלמידה אחת, תשוקה אחת לשניהם
קאמי קלודל היא תלמידה בעיני אוגוסט רודן, והיא תיוותר כזאת גם כשיכיר בכשרונה הנדיר. כשנפגשו בראשונה הוא היה בן 42 והיא בת 18 בקושי. עד מהרה מתחוור להם שהם ניגשים לפיסול באופן דומה. מתוך ספר חדש, "אחים לתשוקה"
בשנת 1882, השנה המשוערת של פגישתם, רודן בן 42. לקאמי ימלאו 18 בדצמבר. 24 שנים מפרידות ביניהם. קאמי היא נערה יפה, ורודן מבחין עד מהרה בכישרון הייחודי שניכר בעבודת כפּיה. היא עדיין לא הציגה דבר מחוץ לאטלייה שאותו היא חולקת עם נערות אחרות.
הוא פסל בעל שם; הפגישה ביניהם נערכת בראשית פרסומו. תחילת דרכו היתה איטית ורצופת קשיים. עד אותו רגע הוא הכיר, לדבריו, "את כל תחלואי העוני". עדיין יש שהוא יוצא ברבים בצווארון ובחפתים מנייר.
הדבר הקושר בין שתי הנפשות השונות כל כך למראית עין הוא קודם כל תשוקה משותפת: האמנות שלהם, שמכריעה כל דבר אחר בחייהם. עד מהרה מתחוור להם כי הם ניגשים לפיסול באופן דומה, אינטואיטיבי ואינסטינקטיבי: הם הגיעו אליו מתוך אהבה גופנית, טרופה, לאדמה.
הם שתי נפשות הניחנות ברגישות מופלגת ובחושניות זהה. גם מוצאם החברתי עשוי לתרום לקירבה ביניהם: קאמי נשארת איכרה הקשורה למעמד הכפרי שממנו באה. רודן, עירוני מובהק שנולד וגדל בפריז, מעולם לא התכחש למוצאו הצנוע. "זהו איש בעל פנים עממיים", כותב אדמוֹן דה גוֹנקוּר. אביו, נער שליח במטה המשטרה של הסֶן, סיים את הקריירה שלו כמפקח במשטרה המקומית. ההבדל היחיד בינו לבין קאמי הוא הבית שבו גדל רודן, שהשרה אווירה של שלום ושלווה. אביו, שהיה מוגבל בשכלו, גר איתו במשך שנים.
בשל ילדותם, לשניהם גינונים פשוטים, ישירים, כמעט ללא שמץ של הדר חברתי. אולם מה שמאחד ביניהם באופן עמוק הוא קשר חבוי יותר, אינטימי יותר: הזוגיות שהם מנהלים או ניהלו עם נפשם התאומה. לקאמי זהו פול (אחיה), תמיד נוכח ותמיד קרוב מאוד, וממלא את התפקיד שאין לו תחליף עבורה.
האם תוכל הנפש התאומה ללבוש פני אשה אחרים?
אשר לרודן, הוא אהב עד כלות את אחותו מריה, המבוגרת ממנו בשנתיים, ועודנו נושא בכאב את מותה. מריה, הראשונה שעודדה אותו ללכת בדרך האמנות, שהאמינה בוודאות מעוררת השתאות בייעודו כאמן, מתה בגיל 24 משיברון לב בעקבות אהבה נכזבת. היא היתה חניכה במנזר "הילד הקדוש ישו", ולא הספיקה לנדור את נדר הנזירה. היא הותירה אחריה זיכרון של נערה צנועה ונעימה, אדוקה וטהורה – דמות הנערה ויוֹלֶן, בטרם זו נבראה. עבור רודן, הנפש התאומה שוכנת מאז במרומים ומחכה לו שם. אלא אם כן הקתולי הזה, שהיה קרוב גם הוא להצטרף למנזר לפני שהתרחק מאלוהים וחדל להאמין אלא באהבה בין בני אדם ובפיסול, מביא בחשבון את האפשרות של התגלמות מחדש: האם תוכל הנפש התאומה ללבוש פני אשה אחרים? פנים שגם הם צעירים, להוטים ונותני אמון?
מה שמבדיל בין שתי הנפשות הפוסעות זו לקראת זו הוא אולי ברור פחות. הגיל? בגרותה של קאמי מפליאה את קרוביה, בדומה לנפשו הילדותית של רודן. הרגישות? ודאי וּודאי שלא. היא רק תקרב ביניהם. קאמי יכולה להיראות "גברית" בעבודתה (המילים כוח ועוצמה תקפות גם לגביה) ממש כפי שרודן מסוגל לגלות מכמנים של רוך ועדינות. מעמדם, לעומת זאת, מציב חיץ ביניהם. ברגע שרודן נוקש על דלתה של קאמי, הוא המורה. הוא יישאר האדון. היא קוראת לו "מר רודן".
"העלמה קאמי" היא בתחילה תלמידה בעיני רודן, והיא תיוותר כזאת גם כשיכיר בכשרונה הנדיר ויום אחד אף ירחיק לכת ויאמר: "הראיתי לה היכן למצוא את הזהב, אבל הזהב שהיא מוצאת הוא שלה בלבד".
היחסים יכולים להימשך לנצח-נצחים
אותו מעמד בראשיתי, שהכריע את הכף בפגישתם הראשונה, כמו נחקק באבן. הוא לא ישתנה. למרות יחסיהם ולמרות התפתחות הקשר ביניהם, מר רודן והעלמה קאמי ידבקו באותו מערך כוחות ראשוני שממנו שואב רודן ביטחון ברור וגלוי, בעוד שקאמי, שאינה מסוגלת להבחין בין המורה לגבר, תתייאש ממנו עד כי יום אחד תשליך מעליה את המורה שהוא בה-בעת הידיד, המגונן, המאהב ואולי גם האח.
(...) היו שהשתמשו במילה "יחסים" כדי לתאר את טיב הקשר בין שני הפַסלים. זו מילה יאה להם, והיה בה כדי להלך אימים על פול קלודל. פירושה שהשניים קשורים זה לזה, וכל עוד הקשר לא הותר, כל עוד הוא לא ניתק, אם הוא מחזיק מעמד, היחסים יכולים להימשך לנצח-נצחים. גם בעולם הבא, כמו באגדה על הנאהבים שהמוות חשב שיוכל להפריד ביניהם, אבל ענף של שיח ורדים, המגיח מתהומות האדמה, חוצה את קבריהם ושב וקושר ביניהם בנחישות.
אין ספק שקאמי מצאה ברודן את הגבר שחיפשה. גבר שיהיה בעת ובעונה אחת אב, ידיד, מאהב, והגרוע מכל בעיניו של פול, גם אח – מן הסתם אח החוטא בגילוי עריות. תפקידו האמיתי של רודן אינו מתבטא בהכשרה כמו בגילוי: הוא מגלה את קאמי קלודל לעצמה, כאמנית, כאשה.
מתחוללת ביניהם תחרות אמיתית ביופי ובאהבה
רודן, מצדו, חייב לה רבות, ולא רק על חלקה הפעיל בהשלמת היצירות, שבו כבר דובר; ישנו דבר נוסף, שמשמעותו רבה אף יותר: מתחוללת ביניהם תחרות אמיתית ביופי ובאהבה. בשנים שבהן הוא מתראה עם קאמי נוצרים פסליו האירוטיים ביותר. רודן היה מאז ומתמיד קרוב לטבע, אבל עולם הדמיון שלו ואפילו ידו מושפעים מהמפגש עם קאמי, מאותם יחסים שלדעת פול לא נועדו להאריך ימים. זאת תקופת הקַריאטידות והנשים הכורעות שלו, שלמענן דוגמניות יפות (ובכללן האחיות אבּרוּצֶזי) ממשיכות לדגמן. הרגישות החושנית שלו מתחדדת. זה הזמן שבו הוא מתחיל לפסל זוגות, דבר שהוא בבחינת חידוש ביצירתו, המתמקדת עד אותה עת בדמויות בודדות. הנשיקה, האלילה הנצחית נולדים כבבואה לתשוקתו אל קאמי, תשוקה שעליה מצהירים מכתבי אהבה יוקדים שלו.
"חברתי הפראית", "קאמי אהובתי", "קאמי שלי", "יקירתי"... כשהוא פונה אליה, בלשון קירבה, יצריו מתלקחים. כבר בשנת 1886 הוא מכריז בשלושה או ארבעה מכתבים שהגיעו לידינו, על "תשוקתו הפרועה":
"אני אוהב אותך בלהט..."
"איני יכול עוד, איני יכול לחיות עוד ולו יום אחד בלי לראותך..."
"אני חש בכוחך הנורא..."
"לידך, נפשי פועמת בעוצמה..."
"את שמעניקה לי תענוגות נשגבים כל כך, עזים כל כך..."
"ידידתי הטובה, על ברכיי, מול גופך היפה שאני מחבק..."
תחילה הסתירה קאמי ממשפחתה את היחסים המוקעים וניסתה לשכנעה שרק עבודתה מביאה אותה אל האטלייה של הפסל. שקר שהוא אמת למחצה משום שזו אכן העבודה, אף שהקשר בין המורה לתלמידה חורג לאין ערוך מן הגבולות המקובלים. הדינמיקה ביניהם שונה. קאמי ורודן הם זוג. זוג לא רשמי שהחוק לא יכירנו, קל וחומר הכנסייה. זוג מחתרתי, שהמוסר הבורגני מוקיע. קאמי יכלה רק לחלום שהקשר יזכה למעמד אחר.
