העץ הנדיב בוכה

חכמים אומרים שהחורף בארצנו הינו מחצית טבת, שבט ומחצית אדר. כלומר, ט"ו בשבט הוא שיא החורף, נקודת ההיפוך שלו לקראת האביב. אם אתה פרי זה מאוד משמעותי בשבילך - אם התחלת להיוולד לפני, אתה שייך לשנה הקודמת. אם אחרי - אתה שייך לשנה הבאה. אתה נידון שם על גורלך למעשרות, והאדם נידון איתך כי הוא עץ השדה בדיוק כמוך.

חודש שבט נכנס, ואני בגבעות אלונים הקסומות המפרידות בין עמק זבולון לעמק יזרעאל. לפני שנים לא רבות כבר לא היינו מטיילים הרבה בתקופה הזו. היה מאוד קר, והבוץ השתלט על השבילים והמדרונות. אז חיכינו בסבלנות לאביב, עם גיחות קטנות פה ושם. ואילו השנה אני עומד ומשתאה, עומד ונעצב אל לבי. כבר עברנו חצי מהחורף, והוא עדיין לא בא. לא סופות ולא ברקים, לא גשמים ולא סגריריות – לא דובים, בוודאי שלא, הם כבר נכחדו מזמן מן הארץ, אבל מה עם היער?  

הפיוט בביצוע דוד מנחם, ובאדיבות אתר "הזמנה לפיוט"

פעם אמרו לי שהבריאה עצמה לא צריכה תורה, התורה כבר מוטבעת בה, ואילו לא ניתנה תורה - היינו למדים את הלכותיה מן הטבע עצמו. התבונן בעצים, אמרו לי, ותראה כיצד כל אחד ואחד מהם פושט את ענפיו למעלה בשבח והודיה לה' יתברך. הלוואי ואנחנו נזכה למידה כזו של חסידות, זה בהחלט לכבוד לי לצאת ולהתבודד, להתפלל ביחד איתכם, צדיקים נטועי עולם.

אבל בשנים האחרונות אני כבר לא שומע את השבח וההודיה, אני שומע זעקה, קריאה לעזרה, אני שומע שיר חדש. חידוש תמיד נשמע כמו דבר טוב, אבל אולי אין זה תמיד כך. בעמנו ידוע שהצרות החדשות משכחות את הישנות. העצים שאיתי אכן שרים שיר חדש – זהו שיר על צרות שמעולם לא חלמו עליהן, על השתנות סדרי הטבע, על אדם שבגאוותנותו מדמה לחשוב שהוא אלוה. 

העצים בוכים

במשך אלפי שנים היו העצים בשבילנו מקום מחסה, מקור לאנרגיה, חומר לבניין, צל לפוש בו. גם כשהתאכזרנו אליהם, הם המשיכו לדאוג לנו. הקב"ה המשיך לשלוח לנו שפע אינסופי דרכם, ורק לאחרונה גילינו שהם אפילו ממחזרים בשבילנו את הפסולת שאנחנו פולטים, את הפחמן הדו-חמצני שכמותו הגוברת מאיימת להחריבנו.

הבן איש חי (ר' יוסף חיים מבבל) פתח את פיוטו "אז ירנן" במילים "אָז יְרַנֵּן עֵץ הַיְעָרִים, לִפְנֵי אֵל אַדִּיר אַדִּירִים, יָעִיר זְמִירוֹת וְשִׁירִים, אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ". הוא ממש שר עם העצים, אבל אנחנו כבר פרשנו מהמקהלה. הבן איש חי עוד ראה את הדור שבו האדם נהג בענווה כלפי בוראו, מרצון או שלא ברצון. אנחנו כבר בדור שבטוח שהוא יכול לדאוג לעצמו. אם כך, נראה לי שאמרו רבים לנפשם, אין לנו עוד צורך להלל את אותו אל חי. ובכל אופן פרידריך כבר אמר שהוא מת, לא? אנחנו כבר מסתדרים לבד, תודה על העזרה אבא, אבל הגוזלים עוזבים את הקן. יש לנו בתים, בטון, חשמל ומכוניות; אנחנו יכולים לייצר לעצמנו אוכל בשלל צבעים ולשמוע מוזיקה בקולי קולות; בכאלו קולות, עד שאפילו את הטבע לא נצטרך לראות; אפילו לירח הגענו, ובקרוב למאדים, והאדם את עצמו מעצים ומעצים. ורק העצים, עצים.

על מה הם בוכים? על כי עזבנו אותם או על כי אנו טובחים בהם? האם באמת איכפת להם מעצמם, כשם שלנו איכפת (כמעט אך ורק) מעצמנו, או שאולי הם שרים בשבילנו את שירת הברבור של סביבתנו הגוועת, שכליונה יכלה גם אותנו?

את היהדות גיליתי דרך רבי נחמן. הוא שלח אותי לטבע להתבודד, ואמר לי לא לחזור עד שאמצא תשובה. אז התשובה מצאה אותי, וקניתי לי חבר אמיתי, ידיד נפש שאני קנוי לו. ומה עכשיו, אני שואל אותו – מה אתה רוצה שנעשה עכשיו? שואה אקולוגית כבר היתה לנו בימיו של נח, מעשי ידיך שלך, צדק ללא משוא פנים נגד אנושות שלמה שהלכה בכיוון הלא נכון. והנה אנו עומדים בפתחה של שואה נוספת, מעשה ידינו, מעשה שקלקלנו והחרבנו, לא נתנו דעתנו על האזהרה שנתת לאבי אבותינו, האם יהיה מי שיתקן? 

ואני, מי אני? מה אני?

אני מרגיש כמו ילד שקיבל את הצעצוע הכי יפה בעולם, ושבר אותו במו-ידיו. אבל זה לא אני, אני זועק, יש עוד שישה מיליארד כמוני! וזה בכלל הם, ראשי התאגידים, ראשי הממשלות, ראשי הרשויות. ואני, מה אני?

אם אני כאן הכל כאן, אומר לי הלל הזקן, ואם איני כאן מי כאן? ולמקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אל העולם הזה ממש. וחכמים אומרים שבשבילי נברא העולם, בשבילי ממש, בשביל שאני אתקן אותו. בשביל שאראה בכל עת להתפלל ולהשתדל בעבורם, בשביל שלא אתייאש. כי אין יאוש בעולם כלל, ועוד יש תקווה לאחריתך, ואמנם אם קלקלנו אין מי שיתקן אחרינו, אבל יש מי שיתקן ביחד איתנו.

חזרתי להתבודד בוואדי. שבתי אל הבכי והזעקות. הפעם אני פונה לצד מערב, אל מול עיר הארובות שמזקקת את הנפט שיניע את האוטובוס שאיתו אסע עוד מעט לירושלים.

לא לוותר על העולם, זה אומר גם לא להתעלם מהבעיה ולנסות לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי לצמצם אותה, לשנות באורחות חיינו ולנסות להשפיע על אחרים שיקלו גם הם מעט מהעומס, שיתנו לטבע קצת לנשום כדי שנוכל גם אנחנו לנשום. יש לנו עוד ילדים להביא לעולם, ונכדים ונינים ובני נינים, ואנחנו רוצים שגם אנשי הדור האחרון יוכלו לרדת בוואדי הקסום המשתפל ממזרח.

אין לשכוח שיש בידינו נשק סודי, תפילין בתוך התיק מרופט, ביחד עם ספר התפילות העתיק. להרעיש עולמות, כי הגיע הזמן, כי יש לנו עולם שלם להציל. ומעודד אותנו רבנו יוסף חיים, איש בגדד, "חִזְקוּ לְבָבוֹת שׁוֹבֵבוֹת, שִׂמְחוּ בָּנִים עִם הָאָבוֹת, כֹּה נִזְכֶּה לְשָׁנִים רַבּוֹת". ואז נשיר שיר חדש, וברננה נעלה ציון, ואף עצי האלון שבעמק ישירו אתנו.

• אהרן אריאל לביא הנו חבר מרכז "הליכות עולם" ליהדות וסביבה, ועורך הספר "על הכלכלה ועל המחיה" בהוצאת ראובן מס, העוסק בכלכלה לאור היהדות.
• המאמר המלא מופיע באתר "הזמנה לפיוט".