שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הו! רה מי
    הגליון החדש והשביעי במספר של כתב העת הו! מלא בשמחת כתיבה כובשת, ושם את המוזיקה של המילים בראש האג'נדה שלו. ניסים קלדרון קרא, זמזם והתמוגג

    כתב עת לספרות יכול להיות אוסף של יצירות טובות, אבל אם הוא רק זה - הוא לא מעניין. הוא נעשה מעניין כשיש חוט מחבר בין שורה של שיר אצל משורר אחד לבין מחזור שירים של משורר אחר, ואם קשר של אמת ממשיך ומחבר בין השירים שנבחרו לבין המניפסט של העורך. רק אז יש לכתב העת קו ופרצוף, רק אז יש לו מה להציע לנו, רק אז הוא גורם לנו להכיר בכך שמשהו בתמונה הכוללת של הספרות (ולא רק משהו ביצירה בודדת) היה חסר לנו.

     

    קריאת הקרב של אנשי "הו!" נשמעה החל מן הגליון הראשון שיצא לפני חמש שנים, וכמובן גם בגליון השביעי שיצא עכשיו. היא היתה התביעה של פול ורלן מן השירה: "המוזיקה לפני הכל". אבל לעגו לאנשי "הו!", אמרו שהם עושים עניין גדול מחרוזים, ממשחקי מלים. אמרו שהם מחזירים את השירה העברית אל ימי לאה גולדברג ונתן אלתרמן.

     

    בכל זאת, שבעת הגליונות שיצאו כבר הם הוכחה חיה לכך שהם גילו מחסור של אמת בשירה הישראלית - המחסור במוזיקה. ההישג הוודאי שלהם הוא בעובדה שכשרונות של אמת צמחו בערוגה שלהם, ושהם הבחינו בכך שהשירה העברית הזניחה את המימד המוזיקלי שלה.

     

    זאת קביעה כוללת, שתמיד עושה עוול לפרט זה או אחר בשירה, ועדיין זאת קביעה נכונה ונחוצה; כי כשהשירה ויתרה על המוזיקה - היא גם ויתרה על משהו מן המוזות. דורי מנור צודק כשהוא אומר שזמן רב מדי העדיפה השירה העברית את האירוניה על פני ההתלהבות. הוא וחבריו הבינו ששירה בלי "הו" ובלי פאתוס היתה צורך חיוני בתקופה מסוימת, אבל לאורך זמן היא עץ יבש.

     

    גורת גיטרות מתוקה

    המחשה מדויקת לרוח הזו נמצאת כבר בקטע הפותח של הגליון, "שמונה אטיודים לגיטרה" של סיון בסקין. הקשיבו לצליל המלים: "גורת גיטרות מתוקה". כך היא קוראת לבת שנולדה לה. נסו לגלגל בפה, לאט, את המלים האלה: גו-רת גי-ט-רות מ-תו-קה. המלים זורמות זו אל תוך זו במוזיקה שלהן. בסקין בוחרת בהקפדה את העיצורים, את התנועות ואת הקצב, כדי שתשמעו את המלים שלה. לא די לה בכך שתבינו אותן.


    תשמעו את המילים, לא רק תבינו. סיון בסקין (צילום: איליה מלניקוב)

     

    אחר כך לכו אל כל השירים במחזור של בסקין, ותקראו שהבת נולדה לאם שהחליטה להקים משפחה עם אב שהוא גיטריסט קלאסי. ומשפחה בשבילה היא "ספקות ומוזיקה וזעם". אלה שלוש מלים שונות מאוד מן המלים "גורת גיטרות מתוקה" - שונות לא רק במשמעות שלהן, אלא גם בצליל שלהן. המלים "ספקות ומוזיקה וזעם" לא זורמות זו אל זו בצלילים שלהן, לא משמיעות לאוזן חושניות ומתיקות. המשוררת המבריקה והמוזיקלית הזאת יודעת מתי להשמיע מוזיקת-מלים נעימה ומתי להשמיע מוזיקת-מלים צורמת.

      

    אחר כך קיראו גם את השירים הרבים בגיליון כולו, ותמצאו שכמעט כולם מדגישים מאוד את המוזיקה של השירה. אל תעצרו כאן. קיראו גם את ההקדמה של העורך דורי מנור, היא נפתחת ברעיון שהאירוניה היא המאפיין העיקרי של התרבות הישראלית בעשורים האחרונים. הוא קרא לכתב העת שלו "הו!", כי זו המילה המסורתית של השירה העברית להתלהבות ששונאת אירוניה.

     

    אחר כך הקשיבו גם לצליל מנוגד; קיראו עוד בית אחד במחזור השירים של בסקין ותראו שיש בו אכן מוזיקה, התלהבות וסירוב לאירוניה. אבל יש אצלה גם הכרה צלולה ומפוכחת שהיא כותבת בהווה, וזהו הווה שבו המוזיקה של "גורת גיטרות מתוקה" נאבקת על נפשה מול המוזיקה של זמזום-מחשבים מכאני:

    אֵיךְ הִצְטָרַפְתְּ

    אֵלֵינוּ בַּקְּלִילוּת הַמְּכֻנֶּפֶת

    שֶׁלָּךְ, נִכְנַסְתְּ לַבַּיִת הַמּוּזָר -

    בְּלִי "save a draft",

    בְּלִי מֵאָה טֵיקִים, בְּלִי אִמּוּן, עִם נֶפֶשׁ

    עֲדַיִן מִסְתּוֹרִית, אֵיךְ לֹא נִזְהַרְתְּ

     

    הרוח המוזיקלית לא נגמרת אצל בסקין כמובן. יש משהו משחרר ומשכר כאשר מרחב ישורון, משורר בו עשרים, מערבב בפאתוס מוזיקלי את שמות הרחובות של תל-אביב, יחד עם ציטוטים מיעקב שטיינברג, כדי לתפוס את קצב החיים שלנו היום. יש משהו מעודכן מאוד כאשר שמעון בוזגלו מתרגם את המשורר הרומי קאטולוס בלי יראת הרוממות של הקלאסיקה, אבל גם בלי לחשוש מן הבכי הגדול והצחוק הגדול: "אי, פשוש מיסכנון!/ בגללך לנערתי העיניים/ אדומות נפוחפוחות מרוב בכי!".

     

    חיבור בין שירה לרוק

    אבל לא רק את הגדול והנלהב גילו אנשי הו!, הם גם שמו לב שהצורך הגדול במוזיקה יצר בשנים האחרונות קשרים מרתקים בין הרוק הישראלי לבין השירה הישראלית. לא רק במובן זה שהלחנות השירה הן כאן לחם חוקם של רוב הרוקרים, אלא גם במובן זה שחלק מן המוזיקאים הצעירים הישראלים הם למעשה משוררים לכל דבר.

     

    השירים שרונה קינן מפרסמת כאן מתוך אלבום-בעבודה, על דמות שקרובה מאוד לדמותו של עמוס קינן, הם מופת של שירה עמוקה שמצאה את דרכה אל המוזיקה גם בלי החרוז, וגם מתוך חשד עמוק בפאתוס של דור מלחמת העצמאות (גילוי נאות: בגיליון קודם של "הו!" פירסמתי מאמר על השירה והמוזיקה אצל ערן צור)

     

    בכל זאת, אפשר גם להתעייף משיכרון החרוזים של אנשי "הו!". יש בגליון כמה משוררים שאתה חש שיש להם משהו חשוב להגיד (בולט ביניהם אילי אבידן-עזר), אבל ההתעקשות לחרוז מסתירה את האמירה שלהם. בכל אופן, עדיין זהו גיליון מעולה.

     

    דורי מנור מתרגם להפליא את שיריו הכמעט בלתי-ניתנים-לתרגום של סטפאן מלארמה. פרימו לוי מודפס

    כאן ביחד עם מי שיכולים להיות נכדיו, במסה שמחזקת בתבונה את אהבת החרוז שלהם. ננו שבתאי מפרסמת שיר רענן על סוס קטן שנעלם. משה סקאל כותב יומן מרגש על השבוע שבו נולדה לו אחיינית.

     

    מתן חרמוני מתרגם היטב את משורר היידיש העסיסי והחכם, משה לייב הלפרן, וגם כותב מסה משובחת ומחויכת על העיר האמריקנית איתאקה. וענת וייסמן מביאה חיקויים נפלאים של דוד אבידן לאלתרמן, לשייקספיר, לרחל. זה מגוון. זה סקרני. זה גם שמח. יש ב"הו!" שמחת כתיבה כובשת.

     

    הו!, כתב עת לספרות, גליון 7, ינואר 2007, הוצאת אחוזת בית

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הו! רה מי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הו! כתב עת עם קו ופרצוף
    עטיפת ספר
    פרימו לוי. מסה מחזקת חרוז
    צילום: איי אף פי
    7 לילות
    מומלצים