המוזיקה המגויסת של ברמן

באלבומו החדש של אריק ברמן, "II", מוכיח הזמר שוב עד כמה דומיננטיות המילים בשיריו. האלבום, "II" שמו, יוצא שנתיים לאחר אלבומו הראשון. אין ספק, יש לברמן כישרון חריזה מובהק, חוש קצב טבעי ודימויים מקוריים, כמו "התניניים הדומעות" (בשיר "כרוניקה של שקיעה סגולה מאוד"). אבל המילים המרשימות בשיר הזה, ובשאר השירים, הן "שואו" נוצץ, שמבליע את קולו של ברמן ואת האמירה שלו. בשיר הזה, שמונה את מחלותיה של המדינה, הביקורת מיטשטשת במהלך המפגן הלולייני של השפה, ובמקרה הזה, גם כתוצאה מהגימיק הנחמד - גאולה אבן שרה, ובהצלחה.

כמו התפקיד של יעל מה"שיר ליעל 34#" – "יעל שבסלון מונחת, שתשתלב יפה עם ה'מונה' החדש, עם החרסינה במקלחת" - ברמן משתמש במילים כמו באביזרים. בלי לטרוח אפילו לצטט, הוא מניח "כותרות" בחלל השיר ומניח שהן כבר יעשו את העבודה, כלומר יעניקו בעצם נוכחותן עומק, משמעות ואולי גם התפעלות מהאישיות שמשתמשת בהן. אלה נושאי השיחה ב"שיר ליעל": "נדבר מיתולוגיה יוונית, אבולוציה דארווינית, אומנות פוסט מודרנית... על השורה הדילנית על הפרשנות הרמב"נית".

ברמן. מרוב דאחקות מילוליות מוחמץ הכאב (צילום: רן גולני)

בשיר "טעם נרכש" מתקיים כבר ערבוב פוסט-מודרני בין הסופר הרוסי דוסטויבסקי לשחקנית ההוליוודית קייט בלאנשט. ויש את הרמן הסה, שאת שם ספרו, "זאב הערבה", ברמן מנכס לשירו, "זאב הערבה" – שיר מוצלח שיופיו יכול היה לקיימו בכבוד גם מבלי ההתקשטות היומרנית. והנה הסעודה האחרונה מהברית החדשה עם שלל מרכיביה הבוגדניים בשיר "הסיגרייה האחרונה (על מגדלנה מרח' הנצי"ב 14)" שבו ברמן משווה את עצמו ללא פחות מאשר ישו. "אני יורד להיצלב", הוא חותם את השיר.

לפעמים הציטוטים ממקורות "גבוהים" מצליחים לשכנע בטבעיות שלהם, אבל זה קורה בשירים המבדחים, למשל בשיר "אוריה חוזר הביתה (הבחורה עם החתולים)" – שמשחזר באופן פארודי את הסיפור המקראי של בת שבע ובגידתה בבעלה אוריה. אפרת גוש, שותפתו של ברמן לדואט, מעוותת את קולה באופן קריקטורי שמלעיג על הבחורה שהיא משחקת. גם ב"אימפוטנציה של מילים" וב"כמובן שאם את נופלת" ה"דילני", מדובר במשחק של "דמויות", לא אנשים, הפעם במחזות סוריאליסטיים, אך גם משעשעים.

טעם נרכש