כבר בחרנו - באוייב משותף
תשכחו ממזרחים-אשכנזים, תל אביבים-מתנחלים. בבחירות הנוכחיות אין בחירה, כולם מציעים אותו דבר: מלחמה בערבים
מחר אמנם מתקיימות בחירות, אבל אין בחירה. 38 רשימות מתמודדות, ארבע מפלגות "גדולות" מציגות מועמד לראשות הממשלה, אבל האדישות והבלבול בכל. מדוע? בגלל כיוון שבכל מקרה ינצח "גוש הימין", בין אם יהיה זה בראשות לבני או נתניהו, ובין אם תרשם הפתעה גדולה בדמות ליברמן או ברק. יש בחירות ואין בחירה. זהו רק עוד טקס לאישור הדימוי העצמי הדמוקרטי של ישראל. אין סיכוי כלשהו שינצח "גוש השמאל", כי השמאל הציוני נעלם בבחירות האלה. נותרו רק גווני ימין-מרכז.
ומה אמור להצביע הבוחר הרציונאלי כאשר אין בחירה? אגדת הבוחר הרציונאלי הומצאה על ידי מדעני המדינה בעקבות הצלחת הכלכלנים שהגו את רעיון האדם הרציונאלי בשוק. ביום הבחירות יש לנו "סחורות" שונות שמנסים לשווק לבוחר. אך הפעם כל הסחורות דומות, למעט האריזה. אין אפשרות לחשב מראש את מחיר בחירתן. מי יכול להגיד שיש קשר בין מה שהוא האמין שבחר בבחירות 2006 לבין מה שעשתה נבחרתו מאז?
בנוסף לטעות היסודית בדבר אגדת הרציונאליות, מתוך ההנחה שקיים שוני מהותי בין המפלגות, קיימת טעות נוספת, שעניינה מניעי הצבעה. בני אדם בוחרים בראש וראשונה עם הרגש, לפי האינטואיציה. ביום הבחירות משחקות תפקיד אהבה ושנאה, תקווה ופחד, אמון וחוסר אמון, זהות והזדהות, וגם אינטרסים והשקפות. ומה נותר מכל זה? הרגשות החיוביים נעלמו לא רק אצל הבוחרים. אפילו הפעילים כבר לא נראים ברחובות. אף אחד לא מציע תקווה, כולם מאיימים בעתיד אפל: פצצת אטום, טרור בשטחים ובגליל, גראדים על תל אביב והחרפת המשבר הכלכלי.
השאלה המוצגת בבחירות הללו היא פרסונאלית: מי יידע טוב יותר לקבל "החלטות קשות" לאור האיומים. משום מה, לא בוחנים את השאלה כיצד מתמודדים עם האיומים הללו. נתניהו מציג עצמו כחזק ומנוסה, ואת לבני כחסרת ניסיון וחלשה. היא משיבה בתסריטי אימה אודות נתניהו ומגייסת את הפגיעה בנשים. ליברמן מאיים שיטפל בערבים, וברק משיב שהוא מנוסה ממנו בירי על ערבים.
זהו סיפור הבלבול והאדישות בבחירות: אין תקווה, אין אהבה, אין אמון, אין זהות, אין הזדהות. יש הרבה פחד וחוסר אמון, ומתגנב החשש המוצדק אצל הבוחרים שהפוליטיקאים אינם מסוגלים לחלץ את ישראל מהברוך שאליו הכניסו אותה.
זה לא חדש. הבלבול והייאוש התנחלו כאן בעיקר אחרי כישלון ועידת קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה. ב-2001 החרימו מיליון וחצי איש את הבחירות לראשות הממשלה. אבל עדיין חלק מהציבור הונע מרגשות כלשהם, לפחות כלפי היריב. עכשיו אפילו זה לא קיים.
מה קרה לשנאה הישנה שגייסה כל כך הרבה ישראלים, מחלוקת בין אשכנזים למזרחים, בין חרדים לחילונים, בין רוסים לש"ס, בין "ימנים" ל"שמאלנים", בין תל אביבים למתנחלים? כל המחלוקות הללו נמחקו על ידי שנאת הישמעאלים, המתחפשת לאהבת ישראל. כל המפלגות "היהודיות" קיבלו את פסילת המפלגות "הערביות" בשוויון נפש. לצורך הקואליציה אפילו ח"כ דב חנין, שקיבל 35% בבחירות לעיריית תל אביב, ייחשב כלא לגיטימי, הרי הוא התנגד למלחמה והוא שותף במפלגה הנתמכת על ידי ערבים.
שבוע לפני רציחתו נשאל יצחק רבין איך הוא יכול להעביר את הסכם אוסלו ב' בתמיכת המפלגות הערביות. "זאת שאלה גזענית", זעם רבין, "הערבים בישראל הם אזרחים שווים". הרבה דם של יהודים וערבים נשפך עד שרוב רובו של הציבור אימץ סופית את השקפת העולם הגזענית של הרוצח, לפיה העולם מתחלק ליהודים מול ערבים, תוך מחיקת התפיסה הפוליטית של מאבק בין תומכי שלום ומתנגדיו. הרבה דם פלסטיני היה צריך לשפוך כדי לאחד את היהודים לאחר הרצח ולמחוק כל זכר לוויכוח, לחשיבה ביקורתית ולאחריות מוסרית, שהם נשמתה של היהדות.
בבחירות 2009 מותר לשנוא רק ערבים. לכן הן כל כך משמימות וכל כך מקוממות בעת ובעונה אחת.
לב גרינברג מרצה וחוקר סוציולוגיה פוליטית
לפנייה לכתב/ת 
