שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: jupiter
    רקדנו לצלילי מה שנשמע כמו הפסקול של חיינו
    מה בסך הכל אנחנו מחפשים בחיים האלה? מישהו שנוכל לחלוק איתו את כל אותם הרגעים המיוחדים. אם לא הייתי מאמין בזה, בחיים לא הייתי ניגש אליה בפעם הראשונה, והיא בחיים לא היתה אומרת לי לבוא אליה הביתה לשמוע תקליטים
    אני לא חושב שהייתי מופתע לראות אותה שם. כלומר, הייתי מופתע לפגוש אותה, לא לפגוש אותה שם. דבר אחד בטוח, כשפגשתי אותה נזרקתי 20 אחורה, למקום אחר לגמרי, בזמן אחר לגמרי.

     

    אז, כשהיינו עוד ילדים, חשבנו שאנחנו ממש גדולים. ששום דבר לא יכול לפגוע בנו. ששום דבר לא יכול להפתיע אותנו, לצער אותנו, לעצור אותנו. חשבנו שהכל אפשרי. היתה לנו תמימות שיכולה היתה לנצח כל פסימיות שהיתה קיימת בעולם. לא האמנו באכזבה, ומכיוון שלא האמנו בה - היא לא היתה חלק מהעולם שלנו.

     

    יצרנו עולם משל עצמנו והאמנו רק בו. ושקר הוא לא שקר כל עוד אתה מאמין בו, לא? כי אלמלא הייתי באמת מאמין בזה, בחיים לא הייתי ניגש אליה בפעם הראשונה, ליד משחקי הווידיאו, ושואל לשלומה, והיא בחיים לא היתה אומרת לי לבוא אליה הביתה לשמוע תקליטים.

     

    אז אמרתי לחברים שלי שאני משנה את התוכניות ושאני חייב לזוז. הלכתי אחריה עד שהגענו לבית שלה. היא הלבישה אותי כמו דיוויד בואי וסירקה את השיער שלי בצורה מוזרה. לא היה אכפת לי, כי אחרי הכל, זו היתה היא, ואני הייתי צריך להגיד תודה לאלוהים שהיא בכלל הסכימה לדבר איתי. שלא לדבר על זה שהזמינה אותי לביתה.

     

    "בוא אחרי", אמרה ונעלמה במסדרונות הבית הגדול

    אחרי זה היא איפרה אותי ודחפה סיגריה לפה שלה. היא הציעה גם לי אחת, אבל אמרתי שאני לא מעשן. ניהלנו שיחה קולחת על מי טוב יותר, דייויד בואי או בריאן פרי. היא קטעה אותי כשאמרה ששניהם גאונים. אחרי זה היא ניתחה את המילים של אחד השירים של בואי ואמרה כל מיני שמות של סוגי סמים שאז עוד לא הכרתי בכלל וגם האמנתי שלא אכיר.

     

    אחרי זה היא הוציאה את התקליט של בואי והכניסה תקליט שעל העטיפה שלו היתה מצולמת בחורה ששוכבת על הצד.

     

    "מה זה?", שאלתי.

     

    "בוא אחרי", אמרה ונעלמה במסדרונות הבית הגדול שלה. מתוך המטבח היא שאלה אם אני מעדיף אדום או לבן.

     

    "מה?" לחשתי לה בחזרה. היא צחקה עלי ואמרה שאני לא צריך ללחוש, כי ההורים שלה לא בבית. אז שאלתי אם אני יכול לעשות סיבוב כדי לראות קצת את הבית. באותם הימים הבית שלה נראה לי כמו אחד הדברים הכי גדולים שקיימים בעולם. היא אמרה שכן, אז נעלמתי לחדר הסלון.

     

    ליטפתי את השטיח. גם היא ליטפה

    במרכז הסלון היה שטיח לבן ענקי. נשכבתי עליו והבטתי בתקרה. הוא היה כל כך נעים, כל כך רך. ליטפתי את השטיח כשאני שוכב על גבי. לפתע היא נכנסה לחדר. לא הייתי נבוך. פשוט לא הסתדר לי איך אפשר לשמור על משהו כל כך נקי, כל כך לבן. כל דבר בחיים שלנו מוכתם ברגע שאנחנו חיים אותו. אי אפשר לשמור על הכל לבן וטהור.

     

    היא נשכבה לצידי וליטפה גם היא את השטיח. הראשים שלנו נחו זה לצד זה. לא יכולתי לראות אותה, אבל יכולתי להרגיש שהיא שם. אני לא יודע מה עבר לנו אז בראש. אני בטוח שסקס לא היה אפילו בסביבה. אפילו לא לרגע. גם לא עניין אותי לראות אותה עירומה מולי. רק רציתי להרגיש את השטיח הלבן הרך בידי. אז ליטפתי את השטיח. גם היא ליטפה. עד שזרועותינו נפגשו באמצע.

     

    זה היה מגע מוזר כזה. כאילו ששנינו ידענו שהוא עומד להגיע רק לא ידענו מתי. לאט לאט אחזנו זה בזרועותיו של זה. לפתע היא נעמדה. הבטתי בה מלמטה. היא נראתה לי פתאום כל כך גדולה. אחת שיודעת מה שהיא עושה. רציתי שהיא תיקח אותי איתה, למקום שבו היא נמצאת. אבל לא אמרתי כלום, רק הבטתי בה.

     

    בריאן פרי זעק ברקע:

     

    "אני אעשה הכל בשבילך,

    אני אטפס על ההרים,

    אני אשחה את כל האוקיינוס הכחול,

    אני אלך אלף מיילים, אחשוף את כל סודותיי,

    יותר ממספיק בשבילי לשתף,

    אני אניח שושנים ליד דלתנו,

    אשב בגינתנו..."

     

    השיר הזה נראה לי אז כל כך אמיתי. כאילו שהזמר מדבר בשבילי, כאילו שהוא אומר את מה שאני צריך להגיד בצורה הטובה ביותר. זה נשמע כמו העתיד שלנו, כמו כל מה שרצינו שיקרה. זה נשמע כמו פס הקול של חיינו.

     

    היא אמרה לי איפה לעמוד ומה לעשות עם ידיי

    אז הפטיפון ניגן בקולי קולות בבית. היא אמרה לי איפה לעמוד ומה לעשות עם ידיי. אני הייתי הזמר המלווה והיא נעמדה במרכז החדר לפניי. היא היתה בריאן פרי. רקדנו זה ליד זה.

     

    הבטתי בה כשהיא נעה בעדינות. היא הניעה את שפתיה למילות השיר. נעה בקצב במוזיקה כאילו היתה זו שכתבה אותו כדי לשיר בשבילי. ואני רק עומד לצידה ומביט בה, בפוני שלה שנע מצד לצד כאילו נכנע לתנועות גופה. אני הזמר המלווה והיא בריאן פרי. רוקדים לצלילי פס הקול של חיינו.

     

    ככל שהזמן חולף בחיים אתה חווה עוד ועוד חוויות ועובר לא מעט רגעיים. את חלקם לעולם לא תזכור, אבל רגעים אחדים יישארו איתך לנצח. ילכו לאן שלא תלך. ולא משנה כמה זמן יעבור, ולא משנה כמה רגעיים תחווה ובכמה מקומות שונים. תמיד תזכור את אותם הרגעים המיוחדים לפרטי פרטים.

     

    היום, 20 שנה אחרי זה, אני יודע שזה היה אחד מהרגעים האלה. כי אני זוכר בדיוק אך שרתי לה: "מתי אראה אותך שוב?"

     

    שאלתי אם זה יכול להיות מחר. היא גמגמה ואמרה שכן. אז שאלתי אם נפגש ליד משחקי הווידיאו? היא שוב גמגמה ואמרה שכן. "שבע?", שאלתי. שוב השפילה את מבטה ואמרה שכן.

     

    אזרתי אומץ ושאלתי אם אני יכול לנשק אותה

    ומכיוון שקירות החדר מנעו מכל מעצור להיכנס לחדר ולעולם הקטן שלנו, אזרתי את כל האומץ שנשאר בעולם הזה ושאלתי אם אני יכול לנשק אותה. היא שוב הביטה ברצפה. ובקול חלש אמרה "כן".

     

    אני לא יודע מה היה קורה אלמלא הייתי מתעכב ביום למחרת בפתח ביתי. יכול להיות שהכל היה שונה. יכול להיות שהיא עוד היתה מחכה לי ושהיינו הולכים לשמוע תקליטים. יכול להיות שהיינו נשארים ערים כל הלילה ומסתכלים על הכוכבים.

     

    יכול להיות שהייתי יודע אם אני רוצה אדום או לבן. יכול להיות שהייתי אוזר שוב אומץ ואומר לה שאני אוהב אותה. ואז, יכול להיות שהיינו חיים את שארית החיים שלנו יחד, לנצח. ממש כמו בפס הקול של חיינו, הייתי עושה כל דבר בשבילה, מטפס על הרים, חוצה אוקיינוסים כחולים, הולך אלף מיילים וחושף את כל סודותיי.

     

    כי מה בסך הכל אנחנו מחפשים בחיים האלה? מישהו לאהוב. מישהו שיאהב אותנו בחזרה. מישהו שנוכל לחלוק איתו את כל אותם הרגעים המיוחדים, הרגעים שנזכור אחר כך לנצח נצחים. משהו שימנע מהבדידות לאחוז בנו. וכשיש אדם כזה לידינו מי אמר שצריך לחפש חצי עולם כדי למצוא אותו? מי אמר שהוא לא יכול להיות שם פשוט איתנו מהרגע הראשון?

     

    אבל נראה שלעולם לא נדע זאת, כי רצה הגורל ובאותו היום, ברגע שיצאתי מהבית קרה מה שקרה, וכשהגעתי היא כבר לא היתה שם.  

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "רקדנו לצלילי מה שנשמע כמו הפסקול של חיינו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים