כוח להמונים!
על מקרים מוזרים בהיסטוריה, שגרמו למדענים לחקור את השפעתו של ההמון על היחיד. ממותה המסתורי של גלוריה רמירז, דרך מותה המחריד של קיטי ג'נובזה, ועד לקרבות הרחוב בסיאטל ב-1999. על כוחם של הרבים
ב-19 בפברואר 1994, בשעה שמונה ורבע בערב, עצר אמבולנס בחריקת בלמים מול פתח בית החולים של העיירה ריברסייד, קליפורניה. הפרמדיקים שלפו מתוך הרכב אלונקה עליה שכבה גלוריה רמירז, בת 31. גלוריה, חולת סרטן במצב סופני, הובהלה למחלקת טיפול נמרץ כשהיא סובלת מקשיי נשימה ובעיות לב. הצוות הרפואי נפרס סביב מיטת הטיפולים. זמן קצר לאחר מכן נכנסה גלוריה רמירז לדום לב.
המאמצים להצלת חייה של רמירז עברו להילוך גבוה, והרופאים ניסו לגרום לליבה לפעום מחדש באמצעות מכות חשמל. אחת האחיות דקרה את זרועה של רמירז כדי לקחת ממנה דגימת דם, אבל ברגע זה ממש התרחש משהו משונה. ריח מוזר, ניחוח חריף כשל אמוניה, עלה מתוך מבחנת הדם. האחות העבירה את המבחנה לאיש צוות אחר, ואז...איבדה את הכרתה. הרופאה האחראית הורתה להוציא את האחות המעולפת מהחדר כדי שלא תפריע למאמצי ההחייאה. הריח החריף שעלה מדמה של רמירז מילא את החדר, וגם הרופאה התמוטטה אל הרצפה.
בזה אחר זה התעלפו הרופאים והאחיות סביב המיטה, ומנהל המחלקה הוזעק למקום. הוא לא לקח סיכונים: ייתכן ורמירז ניסתה להתאבד באמצעות שתיית חומרי הדברה מסוכנים, סבר, והגזים הרעילים עלולים להתפשט במסדרונות. הוא הורה לפנות כל החולים והרופאים מהמחלקה, ורק צוות מצומצם נשאר כדי לנסות ולהציל את רמירז. מאמציהם עלו בתוהו: גלוריה נפטרה כעבור ארבעים דקות.
הרשויות פתחו בחקירה בהולה כדי לברר מה בדיוק ארע באותן דקות גורליות בחדר הטיפול הנמרץ. דגימות נלקחו מגופתה של גלוריה רמירז, ומדמם של כל אנשי הצוות שטיפלו בה. למרות כל הבדיקות, החוקרים לא מצאו כל עדות לקיומם של רעלים מוכרים. אם לדייק, נמצאו שרידים של חומר תרופתי שעשוי, תיאורטית, להפוך לרעל בתנאים מסוימים - אבל לא הייתה שום דרך מעשית מוכרת שתיצור את הרעל, כך שגם הרעיון הזה לא נלקח ברצינות.
בתום הבדיקות הכריזה ועדת החקירה שלדעתה מה שארע בחדר הטיפולים הוא התפרצותה של 'היסטריה המונית'. במילים אחרות, הבהלה שבה נתקפה האחות הראשונה הדביקה את שאר אנשי הצוות וכל התסמינים בהם לקו - קשיי נשימה, לחץ בחזה, רעידות וכולי - כולם תעתועי מוח פסיכוסומטים. הפאניקה והפחד דילגו מאחד לשני, וכל מתעלף רק הגביר את חרדתו של הבא אחריו. עדות לכך, ציינה הוועדה, היא שהפרמדיקים שליוו את רמירז אל בית החולים בתוך האמבולנס הצפוף לא חשו בשום תופעה חריגה.
תוצאות החקירה היו שנויות במחלוקת, ורבים פקפקו בה- אבל בגרעין העניין עומדת עובדה פסיכולוגית ברורה ובלתי ניתנת להכחשה, והיא שבני אדם מושפעים באופן דרמטי מאוד מרגשותיהם והתנהגותם של אנשים אחרים. לחקר האופן שבו הרבים משפיעים על היחיד יש משמעויות מעשיות, מעבר לסקרנות האינטלקטואלית.
עוד ב"הידען": השתלת מח עצם מנצחת סרטן וגם איידס
העגלה נוסעת, קפוץ עליה!
ארצות הברית היא ארץ גדולה ורחבת ידיים, בזה אין כל חדש. כשנערכות בחירות כלליות בארצות הברית, הקלפיות בחוף המזרחי נסגרות שעות רבות לפני הקלפיות בחוף המערבי. כמו בישראל, ברגע שהקלפיות נסגרות בחוף המזרחי - רשתות הטלוויזיה מפרסמות את תוצאות קלפיות המדגם שלהן. המצביעים בחוף המערבי, אלו שעדיין לא הספיקו להצביע, פותחים את הטלוויזיה שבסלון ומייד מקבלים מנה גדושה של 'אפקט העגלה'.
'אפקט העגלה' הוא השם שניתן להשפעה שיש לדעתו של הרוב על החלטותיו של היחיד. במקרה של בחירות, אם הסקרים מנבאים ניצחון ברור לאחד המועמדים, אלו שעדיין לא הצביעו עשויים להגיד לעצמם: 'אם כל כך הרבה אנשים הצביעו לבחור הזה...אולי הם צודקים? אולי גם לי כדאי להצביע לו. גם אני רוצה להיות בצד המנצח, להרים כוסית עם החבר'ה בעבודה, ליד מכונת הקפה'.
במילים אחרות, כולם רוצים לקפוץ על העגלה. לאפקט הזה יש השפעה דומיננטית על תוצאות האמת של הבחירות, השפעה שנבחנה, נבדקה ואומתה במחקרים רבים. הנה עוד סיפור שיבהיר מדוע כדאי לכל אחד מאיתנו, באופן אישי, להבין את השפעת הקבוצה על הפרט.
צופים בתוצאות הבחירות האחרונות בארה"ב, האם לתוצאות הבחירות יש השפעה על תוצאות הבחירות? (צילום: AP)
העם (לא) אמר את דברו
קיטי ג'נובזה, בת 28, הייתה צעירה ניו-יורקית נאה ורגילה למדי. ב-13 במרץ, 1964, צעדה קיטי במורד הרחוב שהוביל אל ביתה שברובע קווינס. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. אם הפתיחה עד כה מזכירה לכם אלף ואחת עלילות של סרטי אימה שגרתיים, אתם לא רחוקים מהאמת. לא הרחק מפתח ביתה, התנפל עליה גבר מאחור ודקר אותה בכוח בגבה. קיטי התמוטטה על המדרכה, צורחת וצועקת לעזרה. מאחד הבתים בסמטה צעק אחד השכנים לתוקף שיעזוב את הבחורה - אבל לא יצא מהבית כדי לסייע לה. התוקף, שחשש שנתגלה, נמלט מהמקום. קיטי גררה את עצמה בקושי רב אל עבר ביתה.
כעבור עשר דקות הבין התוקף שאף שכן אינו מתכוון לצאת לרחוב. הוא חזר אל הסמטה, כדי להשלים את המלאכה. הוא מצא את קיטי מדממת על גרם המדרגות שלפני דלתה. בעודה גוססת, אנס אותה באכזריות - ואז רצח אותה. זה עשוי היה להיות עוד רצח שגרתי וחסר חשיבות ברחובותיה האלימים של ניו-יורק, אלמלא כתבה שהתפרסמה שבועיים לאחר מכן בעיתון 'הניו-יורק טיימס'. "שלושים ושמונה שכנים היו עדים לרצח", זעקו השורות בכתבה, "ואיש לא נקף אצבע כדי להציל את קיטי ג'נובזה". אף אחד לא התקשר למשטרה, אף אחד לא חשב להתערב.
הכתבה הזו עוררה סערה אדירה בארצות הברית. סיפורה העצוב של קיטי הפך סמל לקרירות והאדישות של תושבי התפוח הגדול והחוף המזרחי בכלל. היו כאלה שראו ברצח סימן לשינוי הכללי שחל באופייה של האומה האמריקאית, להשפעות המזיקות של הקדמה והניתוק החברתי. הכתבה בניו יורק טיימס דרבנה את הפסיכולוגים והסוציולוגים לחקור, כיצד יכול להיות שכל כך הרבה אנשים היו עדים לפשע נורא, ולא נקפו אצבע כדי לעזור. התופעה הזו מוכרת מזה שנים רבות: זהו 'אפקט הצופה'. 'אפקט הצופה' קובע, בפשטות, שככל שיש יותר אנשים בזירת אירוע - כך קטן הסיכוי שמישהו מהם יעזור לקורבן. במילים אחרות: עדיף להתמוטט מהתקף לב כשמסביבך אדם אחד או שניים, מאשר חמישים איש: הסיכוי שמישהו יתנדב להציל אותך קטן יותר.
את 'אפקט הצופה' קל מאוד לשחזר בניסוי מבוקר. הפסיכולוגים הכניסו שחקן לתוך קבוצה של אנשים, וביקשו ממנו להתמוטט על הרצפה ולפרפר באופן משכנע. הם מדדו כמה זמן לוקח לקבוצה לסייע לו. השעון לא משקר: ככל שמספר האנשים בקבוצה היה גבוה יותר, כך לקח יותר זמן עד שנמצא מתנדב שיעזור. שתי סיבות אפשריות הועלו לתופעה הזו. הראשונה אומרת שכולם מחכים לאיזה אות, סימן מנחה ממישהו, שהגיע הזמן לעשות מעשה. מכיוון שכולם מחכים, חולף זמן רב יותר עד שמשהו קורא בפועל. הסיבה האפשרית השנייה היא שככל שיש יותר אנשים מסביב, כך הולכת ופוחתת תחושת האחריות האישית של כל צופה. כל אחד אומר לעצמו 'ודאי יש מישהו בקהל שהוא מוסמך יותר או מוכשר יותר ממני לטפל במצב'.
אם אתם, הקוראים, נקלעים למצוקה בתוך קהל של אנשים, זכרו את 'אפקט הצופה'. אל תזעקו לעזרה באופן כללי. הצביעו על אדם ספציפי בקהל, לא משנה מי, וקראו לו: 'אתה! עם החולצה הירוקה - תזמין אמבולנס!'. באופן זה, אתם מגבירים את תחושת האחריות האישית של אותו אדם, וגם נותנים את הסימן לקבוצה שהגיע הזמן לפעול.
לסיפור של קיטי ג'נובזה היה סוף ראוי. הרוצח, נקרופיל חולה נפש, נתפס והושם בכלא. אבל הסיפור בכתבה של הניו יורק טיימס...הוא לא היה נכון. הכתבה הייתה מוטעית והעובדות שבה שגויות לחלוטין. רק שניים עשר איש, ולא שלושים ושמונה, היו עדים באופן כלשהו לרצח - ואיש מהם לא ראה את התקיפה השנייה. רק שכן אחד שמע את זעקותיה של קיטי, וחשב שמדובר בכלל בסכסוך משפחתי. הוא דווקא כן התקשר למשטרה, אבל במוקד המשטרתי התעלמו מהקריאה. בשורה התחתונה, לאיש מהשכנים לא הייתה סיבה לחשוב שמשהו כה מחריד מתרחש מתחת לאפם.
אבל העובדות יצאו לאור רק שנים רבות לאחר הרצח. מה שחשוב הוא שהכתבה בניו יורק טיימס דרבנה את הפסיכולוגים והסוציולוגים- שלא ידעו שמדובר באוסף של שטויות- לעסוק בתחום מחקר חשוב זה.
עוד ב"הידען": אירופה תשגר לוויינים שיעקבו אחר שינויי אקלים
הציבור חכם ולכן הציבור ינצח
אל הקושי הגדול של הבנת התהליכים שמתרחשים בתוך קהל נוספה בשנים האחרונות תופעה שהפכה את הבעיה למורכבת וקשה הרבה יותר. זוהי תופעת 'האספסוף החכם', Smart Mob. האספסוף החכם נוצר בעקבות החדירה המאסיבית של מכשירי תקשורת ניידים ויעילים - טלפונים סלולריים, מחשבים ניידים, זימוניות וכו'. לכל אחד בקהל יש גישה למידע בזמן אמת, והוא יכול להתעדכן לגבי מטרות ההתקהלות וההתנהלות הצפויה בה בתוך שניות. אבל לאספסוף החכם יש גם צדדים אפלים ומסוכנים יותר מאשר מסיבת כריות המונית. זו, כנראה, הסיבה שבעטיה הוא מכונה 'אספסוף', ולא 'קהל'.
בשנת 1999 התקיימה בעיר סיאטל שבארצות הברית ועידת ארגון הסחר העולמי. הועידה הזו הייתה הזדמנות פז עבור ארגונים המתנגדים לגלובליזציה להביע את מחאתם על הפער ההולך ומתרחב, לטענתם, בין המדינות העשירות והעניות בעולם. אליהם הצטרפו גם תנועות סטודנטים, ארגוני עובדים וגם סתם חבורות אנרכיסטיות, ששמחו על ההזדמנות לעשות קצת בלגן. אחרי שבועות של הכנות ותאומים מוקדמים, הגיע יום הועידה. עשרות אלפי מפגינים צצו משום מקום והשתלטו על הצמתים הראשיים באזור בו התקיים הכנס. המפגינים חסמו את התנועה ומנעו ממשתתפי הועידה להגיע לאולם. האנרכיסטים הפכו מכוניות, שברו חלונות ראווה ושרפו פחי אשפה.
המשטרה המופתעת ניסתה לפזר את ההפגנה, אבל האספסוף היה מוכן לקראתה. הודעות טקסט צפצפו וטלפונים סלולריים זמזמו: 'השוטרים מגיעים מרחוב איקס', או 'להגיע מהר לרחוב וויי'. המשטרה הייתה חסרת אונים כנגד המון מתפרעים חכם כל כך, שידע להכות בה במהירות במקומות בהן הייתה חלשה או להתחמק ממנה בזריזות כשצריך. התוצאה הייתה מה שידוע היום כ'קרב על סיאטל': ימים ארוכים של התנגשויות אלימות בין המשטרה והמפגינים, עד שסוף סוף הצליחה הראשונה להשיב את הסדר על כנו.
כך זה נראה: הקרב על סיאטל – סרטון באתר youtube
מאז ההצלחה ההיא תפסה תופעת האספסוף החכם תאוצה, ואנו מתחילים לחוש את השפעתה בכל רחבי העולם. בפיליפינים הצליח אספסוף חכם בשנת 2001 להעיף מהשלטון את נשיא המדינה. ארבע שנים מאוחר יותר, בצרפת, חשה כל פריז את נחת זרועם של מפגינים ערביים, שהזהירו אחד השני מפני המשטרה המקומית באמצעות הודעות SMS. אחד הסופרים שכתב על האספסוף החכם אמר שלדעתו, אין אף עיר על פני כדור הארץ שעשרת אלפי מפגינים רציניים ונחושים לא יכולים לשתק לחלוטין.
האם האספסוף החכם הוא בסך הכל תופעה תרבותית מעניינת שתחלוף לה באותה המהירות שבה הופיעה, או שמא הוא מהווה איום אמיתי ומוחשי על יציבותם של משטרים ברחבי העולם? זו רק עוד שאלה אחת מני רבות שהסוציולוגים החוקרים את הפסיכולוגיה של הקהל היו רוצים לדעת את התשובה לה.
מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי אודות מדע, טכנולוגיה והיסטוריה
מומלצים
