שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שכל של ארכיטקט
    אנדרו בירד, יוצר שניתן להגדירו אינדילקטואלי, עושה מוזיקה חכמה ומדויקת כל כך, שלעתים הכנות שבה הולכת לאיבוד. גיא חג'ג' קובע: זה האלבום היפה ביותר שלא עשה לו כלום


     

    נראה שלאנדרו בירד יש כל מה שדרוש למוזיקאי: השכלה מוזיקלית מפותחת, כישרון נגינה ועיבוד מרשימים (הבחור מנגן היטב בגיטרה וכינור, ושורק במיומנות), קהל מעריצים גדול של חובבי מוזיקה משכילים ומראה נאה למדי. ובכל זאת, משהו נעדר, משהו חשוב.

     

    בירד הוא מהנדס שירים מלומד ומיומן. הוא מכיר את כל אבני הבנייה, מבלוק איטונג פשוט ועד קורת עץ מייפל איכותית, ומרכיב מהן בכישרון אדריכלי רב את הבתים היפים שאנו קוראים להם שירים. את החזית הוא מרצף בפראזת כינור מזמינה, הרצפה מורכבת מפסיפס הרמוני מורכב ונעים והחלל המרכזי מרוהט בטעם טוב עם כורסאות נוחות ומשוכללות, מלודיה מסובכת שרק נשמעת פשוטה. על הקירות תלויים טקסטים מחוכמים, משכילים, עם קריצה בצדם. משכן הולם בהחלט למאזינים אינטיליגנטיים, בעלי מקצועות חופשיים, שכבר ניסו וטעמו מהרבה סגנונות מוזיקליים והחליטו לפגוש את אמצע הדרך האיכותי ביותר בנמצא.


    בירד. הנאה למכביר, אבל הדופק סדיר (צילום: Cameron Wittig)

     

    עם שמות שירים כמו "Nomenclature", "Tenuousness", "Anonanimal" ו-"Souverain", השתתפות בבלוג על כתיבת שירים באתר ה"ניו יורק טיימז" והגשה אסתטית אך לא רגשנית, בירד אכן מצא לו גדודי מעריצים בקרב אינטלקטואלים סמי-שמרנים, מבקרי מוזיקה בני שלושים פלוס והיפסטרים ממושקפים. הוא משלב בחן אלמנטים חכמים ורכים של פולק, סול, סווינג, רוק וג'ז, פונה להרבה מאוד קהל ולא מקשה על אף אחד, אולי מלבד אלה שמחפשים אתגרים. זה לגיטימי: לא חייבים לדחוק את הגבולות כדי לעשות מוזיקה גדולה, ולבירד יש מספיק כישרון כדי להיות אולי הטוב בתחומו, אותו תחום חמקמק שנכנה כאן "אינדילקטואלי".

     

    הבעיה מתחילה כשמאזינים לאלבום פעמים רבות. האסתטיקה היא תענוג, החל בשלב המלודיה וכלה בטקסטורות ובהפקה. יפהפה, כישרוני, עשוי בטעם מצוין, ממתק לאוזניים. אבל בדיוק כמו במגזין אדריכלות ועיצוב, הכל מתוכנן, מדויק ונקי כל כך שזה לא נראה לרגע אחד כמו בית שבאמת גרים בו אנשים. או, אם לנטוש לרגע את המטאפורה המפוארת שבניתי כאן, איפה לעזאזל הרגש האמיתי והכן בשירים של אנדרו בירד?

     

    "Oh No" הפותח הוא מלאכת מחשבת מענגת של מצלולים חוזרים, שריקה מלודית ועיבוד שישבה את לב חובבי ה-Shins האינדילקטואליים; השיר הטוב ביותר באלבום, "Not A Robot, But A Ghost", הוא נקודת האמצע המדויקת בין Beirut לרדיוהד, ולא חסרים שיאים נוספים של בניית שירים חכמה. כל אלה מגרים היטב אינספור הצטלבויות עצבים במוח ומספקים הנאה למכביר, אבל הדופק נשאר תמיד סדיר.

     

    זה מצער במיוחד כי כישרון, כאמור, לא חסר לממזר. היכולת שלו למזוג מבחר אנין של רעיונות והשפעות לתבנית שיר פופ קצר וקליט מעוררת קנאה. בירד בהחלט עשה שיעורי בית, ויכול לצטט ממוצרט או מרנדי ניומן, להסתיר מקצב טרופיקליה בתוך שיר פולק ג'אזי או לזרוע בערמומיות מנגינה קצרה וממכרת בתוך שיר מורכב, בלי להראות סימני מאמץ. זה מרשים, זה מגרה וזה מעניין, אבל זה פשוט לא מרגש. לכן נותר לי אולי רק לפסוק: בזמן האחרון, זהו האלבום הכי יפה שלא עשה לי שום דבר.

     

    אנדרו בירד, Noble Beast, הליקון/Bella

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים