כשהיתה לי חברה, היא היתה ההשתקפות שלי
לא היה לי צורך במראה בחדר. היא אמרה לי, ולא רק במילים, כמה אני יפה או מכוער, אם אני לבוש יפה או לא ומי אני באמת, מבפנים. החיזוקים החיוביים וגם השליליים באו ממנה
תמיד כשאני מתקלח אני חושב על דברים שאינם עולים לראשי בשום מקום אחר ובשום מצב אחר. המחשבה התורנית היתה מדוע אין לי מראה בחדר. מגיל מאוד צעיר אנחנו מסתכלים על עצמנו במראה, לאקאן אפילו הגדיר את המושג שנקרא "שלב המראה" בחיים של אדם, בין הגילים חצי שנה לשנה וחצי, כשהתינוק בעצם מבין שמה שהוא רואה במראה זה הוא עצמו. בשלב זה עוד קשה לו לקבל את זה והוא מתנכר לעצמו.
חלק מהרגשות שלנו כבני אדם מוגדרים לפי ההבעה של מי שצופה בנו. אנחנו לומדים חלק מהתנהגותנו לפי הבעתו של מי שצופה בנו. למשל, כשתינוק עושה פעילות מסויימת הוא מסתכל על אמו, ולפי פרצופה הוא מבין אם התנהגותו היתה בסדר או לא. כשאנחנו גדלים אנחנו מסתכלים במראה על עצמנו כדי להחליט אם ככה אנחנו רוצים שהשיער שלנו ייראה וכיצד עלינו להתלבש. שוב ההגדרה שלנו מי אנחנו בעצם מוגדרת על ידי הסובבים שלנו ועל ידי תגובותיהם.
חלקנו מרוצים ממה שאנחנו רואים וחלקנו לא, אבל תמיד כשאנחנו הולכים ברחוב ויש בחלון הראווה זכוכית מושחרת או מראה אנחנו מסתכלים על עצמנו, אפילו להרף עין.
במשך כשנתיים מאז שעברתי לתל אביב אין לי מראה בחדר. יש מראה אמנם ליד הדלת של הדירה ואפילו אחת ליד דלת הבניין, ואני באמת מסתכל על עצמי מידי פעם, זה לא שלא חשוב לי איך אני נראה. פשוט בדרך כלל אני אפילו לא שם לב לכך שאני לא ממש מסתכל על עצמי במראה רוב הזמן.
חברתי לשעבר היתה אומרת לי שאני חייב מראה בחדר, מפני שכשהייתי בא אליה הייתי משחק עם עצמי כמו ילד בן חמש, עושה פרצופים ופתאום מגלה איזו שערה אחת בודדה שצמחה לי על הכתף השמאלית. ככה זה, אני לא צריך מראה בחדר, הרי אני נהנה יותר לגלות את עצמי פעם בכמה זמן ולא כמה פעמים ביום.
צחצחתי שיניים מולה (למרות התנגדותה הרבה)
כל יום כשקמתי בבוקר הסתכלתי עליה והתכוננתי ללכת למכללה, צחצחתי שיניים מולה (למרות התנגדותה הרבה, משום שלא היה כיור שיגן על השטיח בחדר מהקצף בפה שלי) והתלבשתי מולה. הסתכלתי עליה טוב טוב והייתי מוכן לצאת.
לאחר זוגיות אינטנסיבית ומלאה באהבה הבנתי שקשה לי והתחלתי להתבלבל, לא ידעתי על מה אני מסתכל. לא הצלחתי לראות את עצמי כמו שראיתי את עצמי לפני כן. ראיתי כאב, עצבות ופחד. עשינו צעד והחלטנו להיפרד. לא ידעתי אם זה הדבר הנכון לעשות, אבל היינו חייבים כבר לעשות משהו כדי להפסיק ולפגוע זה בזה.
כבר עברו כמה חודשים מאז שנפרדנו, לא הצלחתי להבין איפה אני נמצא ומה אני עושה. לא כל כך היה לי חשוב איך אני נראה מבחוץ וגם מבפנים, משום שממילא לא רציתי אף אחת אחרת.
חודשים שלמים מחיי העברתי בלי לשים לב למה שקורה איתי ולמה שקורה סביבי, היום הבנתי שאם אני רוצה שההרגשה הזו תעבור, אסור לי לעמוד במקום ולשכוח איך אני נראה.
אני צריך מראה.
לפנייה לכתב/ת 
