מסרב להתבגר

"אני, בלי בגדים? אומה שלמה מפנה את הגב ומשתנקת", שר מוריסי באלבום הסולו הראשון שלו. קשה שלא להיזכר במשפט הזה כשרואים את התמונה המלווה את הסינגל הראשון מהאלבום החדש שלו,"I'm Throwing My Arms Around Paris", בה הוא ונגניו המלווים עומדים עירומים ואת ערוותם מכסה סינגל 7 אינץ' (מה שגרם לעיתונאים רבים להתבדח על היחס הישיר בין קוטר התקליטון לאורך האיבר שמאחוריו). מה יש לומר, כנראה שתוך תשעה אלבומים הוא עבר סדנת העצמה וקבלה עצמית נוסח קרסון קרסלי.

ואולי השינוי לא מפתיע כל כך, הרי תמיד מוריסי שיחק ים-יבשה בין מופנמות לאקסהיביציוניזם, בין הזדקקות ותחינה לאהבה לבין בוז נוראי לכל הסובב אותו. החדשות הטובות הן שזה לא השתנה. Years Of Refusal עדיין מתחכם ועדיין לועג לעצמו ולאחרים במידה שווה.

אל תתנו לתינוק להטעות אתכם. הוא עדיין שונא את כולם (עטיפת האלבום)

מה שבכל זאת השתנה הוא מפלס האנרגיות שדווקא הולך ותופס תאוצה באלבום החדש: האינטנסיביות, הרעש, המגבר שעולה עד ל-11. האלבום נפתח בבעיטה בשיר המצוין "Something Is Squeezing My Skull", שעם המקצב והמילים הנרקוטיות היה יכול למצוא את עצמו בכיף באלבום פופ-פאנק של בני 20. מוריסי, רק לשם ההשוואה, יהיה בן 50 בעוד שלושה חודשים. לא מפתיע לגלות כאן שהגיטריסט הוא עדיין ג'סי טוביאס, לשעבר גיטריסט הרד הוט צ'ילי פפרז. היי, יכול להיות שמשם מוריסי שאב את השראתו לתמונה.

גם השירים אחריו נפתחים בהצהרה רועמת ומקצבים מפתיעים. "Mama Lay Softly On The Riverbed" מתחיל בתופי מארש חזקים ודרמטיים, גם כשתוכנית הוא ממשיך במוטיבים הסמית'סיים המוכרים של אמהות, מוות וקברים (פלוס קריצה קטנה ל-"Bohemian Rhapsody"). האנרגיה הזועמת של "Black Cloud" מזווגת בין עוד מוטיבים ידועים - אהבה לא מושגת ודכאון - לגיטרות רוק מלוכלכות. למרבה ההפתעה כדי לייצר את אותו לכלוך, מוריסי גייס לא אחר מאשר את ג'ף בק, אגדת גיטרה אמיתית. גם אם קצת קשה לדמיין מה היה למוריסי, נסיך הדכדוך והשפל, לומר לרוקר המאצ'ו המחוספס, התוצאה עובדת.

בני המזל שנכחו בהופעה של מוריסי בתל אביב בסוף יולי יזכרו ודאי את "Throwing My Arms Around

Paris" ו-"All You Need Is Me" שבוצעו שם בין להיטיו ומופיעים גם באלבום. שני אלה, וכך גם "That's How People Grow Up", הם השירים הפופיים ביותר באלבום. אבל כששומעים את "When I Last Spoke To Carol" אפשר ממש לדמיין את מוריסי מחכך ידיים בהנאה: הפתיחה של השיר, שכולו עליצות מריאצ'ית, כל כך דומה לפתיחה של "Bigmouth Strikes Again" שמעריצי אותה להקה מנצ'סטרית יתחילו ודאי לרייר כמו כלבים פבלוביים כשישמעו אותה.

אז מה הן אותן "שנות סירוב" שנתנו את שמן לאלבום ומה משמעות העטיפה בה אוחז מוריסי תינוק? האם מדובר בתפנית? האם נהיה אדם מרוכך ומפויס? איפה. המרירות והמילים המחוספסות עדיין שולטות כאן, ובגדול. סך הכל, מוריסי לא מחדש הרבה באלבומו החדש, הנושאים הם אותם נושאים ורק האינטנסיביות גוברת. נראה שזעם הנעורים של מוריסי רק הולך ומתגבר עם השנים ולגבינו, המאזינים, אלה חדשות לא רעות בכלל.

מוריסי, "Years Of Refusal", הליקון/Polydor