מפוטרי פולגת, שנה אחרי: קברו את העתיד שלנו
רק כ-20 אחוז מעובדי פולגת שפוטרו לפני כשנה - מצאו עבודה קבועה. שמחה גרינברג: "הייתי במספר ראיונות, אולם מיד כששמעו את גילי נרתעו - ושם זה נגמר". עובד אחר: "עבורי, המפעל הזה הוא בית קברות"
לפחות 100 עובדי "גיבור" בקרית שמונה יצטרפו בקרוב למעגל האבטלה, לאחר שחברת הטקסטיל דלתא קנתה את המפעל. בעוד חודשיים ימלאו 12 חודשים לפיטוריהם של יותר מ-250 עובדי "פולגת" בקרית-גת - ומצבם, למרבה הצער, לא מבשר טובות עבור המפוטרים הטריים.
תמונת המצב של עובדי "פולגת" לשעבר עגומה למדי. רק 20 אחוזים מהם מצאו מקום עבודה קבוע, והיתר ממשיכים לחפש. תשלומי דמי האבטלה נגמרו זה מכבר, ויש גם עובדים שחוו פיטורים נוספים ממקום עבודה חדש, שלזמן קצר חשבו שמצאו בו משענת כלכלית.
שמחה גרינברג, בן 57, עבד בפולגת 36 שנה כאחראי על אוויר דחוס ומיזוג אוויר במפעל. הוא נחשב לעובד מקצוע מצוין עם ניסיון רב, אולם עד כה לא הצליח למצוא מקום עבודה חלופי, למרות השעות הרבות שהוא מבלה בחיפושים. "הייתי במספר ראיונות, אולם מיד כששמעו את גילי נרתעו - ושם זה נגמר", הוא מספר בעצב. "ניסיתי למצוא עבודה גם בתחומים אחרים כמכונאי, איש אחזקה וגם תפקידים אחרים, אבל לא מצאתי כלום".
רעייתו של גרינברג עובדת, והוא נאלץ לפנות לביטוח הלאומי כדי לתבוע הבטחת הכנסה. "מה שקרה בפולגת היה לכאורה לא קשור למה שקורה בכלכלה היום, אבל זו היתה הסנונית הראשונה שהעידה על המשבר הקרב. אני איש קטן בעולם הגדול, אבל אני ממשיך לשמור על אופטימיות כי יש לי עדיין מה לתרום בגילי. יש לי עוד 10 שנים כדי להגיע לפנסיה".
סופה קווצ'ר, בת 50, עבדה כמהנדסת בניין בברית המועצות. כשעלתה ארצה, לא התפנקה והחלה לעבוד בפולגת במחלקת הביקורת - והתקדמה עד למנהלת קו ייצור. גם אחרי שפוטרה משם לא הרימה ידיים, והסכימה לעבוד במפעל לאריזת סבון, למרות שאם היתה דורשת דמי אבטלה - היתה מרוויחה יותר.
"חשבתי שאולי אני מפסידה בטווח הקצר, אבל לפחות הרווחתי מקום עבודה מסודר", היא אומרת. "זה נראה טוב, אבל התברר שלא ממש החזיק מעמד כי אחרי חודשיים שוב פוטרתי, וזה היה אפילו קשה יותר. הרגשתי שזורקים אותי ממש לבוץ, ונעלבתי. הסכמתי לכל תנאי, לא רציתי דמי אבטלה, ושוב מצאתי את עצמי ללא משרה".
קווצ'ר לא התייאשה גם אחרי הפיטורין האלה. היא החלה לכתת רגליים בכל אזור מגוריה וחיפשה אפילו חצי משרה כזבנית - אך ללא תוצאות ממשיות "אני יודעת שהמצב היום קשה מאוד, אבל זה לא מעודד אותי. אני אשה לא מבוגרת, רוצה לעבוד ויש לי הרבה מה לתרום", היא אומרת.
"המפעל הוא כמו בית קברות"
פנחס פלדמן, בן 63, עבד כמחסנאי בפולגת במשך 36 שנה. הוא שלח כבר 150 דפי קורות חיים להצעות עבודה, אך זומן לשלוש ראיונות בלבד. כשגילו את גילו אמרו שיחזרו אליו - אך לא עשו כן.
פלדמן: "מעסיק אחד היה הוגן ואמר לי 'אני אשקיע בך שלוש שנים, ואז תעזוב כי אתה תצא לפנסיה. אני מעדיף איש צעיר'. למעשה, למעסיקים אין אינטרס
לשכור אדם כמוני, על אף הניסיון הרב שיש לי, וזה עצוב". הוא סיפר כי 50 אחוז ממפוטרי פולגת הם מעל גיל 60, והסיכוי שלהם למצא עבודה נוכח גילם הוא קלוש.
"אני פוגש את החברים מהמפעל, ואנחנו שותים קפה בבוקר יחד", הוא מספר בצער. "אנחנו הולכים להרצאות, ומסתובבים המון. הייתי רוצה כבר לשכוח מפרשת פולגת, אני לא ממש מעוניין לראות את המפעל הזה, בשבילי הוא כמו בית קברות. שם קברו את עתידנו. 36 שנה הייתי טוב, ופתאום אני כלום".
הוא נזכר בהבדל העצום בין שנות ה-70, אז גויס למפעל, למשבר הכלכלי הנוכחי: "אז לא נתנו לנו לשבת בבית חצי שעה. כל מעסיק ניסה לפתות אותנו בשכר גבוה יותר. רדפו אחרינו. אבל היום המצב מסובך".
