"אבא מגיע למיטה שלי ואמא יודעת"

"אבא מגיע למיטה שלי ואמא יודעת. הוא עושה לי את זה. אני לא בטוחה שאפשר לעזור לי. אני לא יכולה לעמוד בזה יותר, אבל כנראה שאין מה לעשות", כך אמרה גילי (שם בדוי) בשיחת הטלפון הראשונה שלה לעמותת אל"י – האגודה להגנת הילד.

שיחה זו פתחה פתח לטיפול ארוך שנמשך 4 שנים ושבסופו קיבלה גילי את חייה בחזרה. היא ביקשה עזרה בגיל 15 בעידוד של חברה, לאחר שסבלה מגיל 13 מהתעללות מינית של אביה. אימה ידעה ולא התנגדה ואף יצרה את התנאים המתאימים לזוועה שהתחוללה. גילי היא בת יחידה להורים עובדים, אנשים מן הישוב, במצב כלכלי בינוני. נורמטיביים. כביכול. 

שתיקות וציורים

הרבה שתיקות היו במהלך הטיפול והן מולאו בציורים. גילי אמרה ששפה היא לא השפה שלה. היא אמרה שהיא לא מרגישה נוח לדבר. אמרה שכשיהיה לה משהו חשוב להגיד, היא תצייר אותו. לא הייתה כאן בעיה ורבלית, אלא כאב שמתקשה להתעצב למילים. גילי הסתובבה עם מחברת של בית ספר וציירה בה כל הזמן.

היא ציירה בין הפגישות ובזמן הפגישות וחלק מהציורים צוירו על מפיות מזדמנות. כאלף ציורים נתנו פורקן לכאב ואת חלקם אנו מביאים כאן כתיעוד מצמרר לתהליך הטיפולי שגילי עברה. דר' חניתה צימרין, פסיכותרפיסטית ונשיאת אל"י, שטיפלה בגילי, נותנת פרשנות לציורים.

ציור 1: "את לא יכולה לעזור לי"

"ציור זה הוא מתחילת הטיפול. גילי אומרת כאן 'אני לא רוצה להיות פה. אני לא רוצה לדבר איתך. אני לא מאמינה שאת יכולה לעזור לי. שום דבר לא ישתנה'. הציור מבטא את הרגשתם של רוב הילדים המגיעים אלינו בשלב הראשוני. הם מגיעים במצב של התנגדות, חוסר אמון ואמונה. תחושת הפטליזם והעדר האמון הבסיסי היא אחת התוצאות של הפגיעה בה אנחנו צריכים להילחם. הרבה פעמים הילדים מכחישים שמשהו קרה. התפקיד שלנו הוא קודם כל ליצור רצון ושיתוף".

ציור 2: לא מדברת, אבל מקשיבה

"ציור זה צויר מספר חודשים לאחר תחילת הטיפול. אני מדברת וגילי לא משתפת פעולה. היא אומרת בציור 'אני לא מדברת, אבל אני מקשיבה'. הקושי של המטפל בשלב הזה הוא לא לקבל תגובות ועדיין להתעקש. הדבר הכי חשוב בשלב הזה הוא הקבלה. העובדה שלא משנה מה קורה, אני כמטפלת, מקבלת אותך. אני לא מתייאשת ואני לא מוותרת". המבט נמשך אל העיניים בציור הזה. הפה חסום אבל העיניים מדברות.

ציור 3: "תספר, תספר" 

"לאחר מספר חודשים נוספים, גילי מבוהלת. היא החליטה לדבר. היא לא יודעת מה יקרה לה, מה יקרה למשפחה שלה. ילדים שעברו התעללות פוחדים פחד מוות. לפעמים מורה שחושדת אומרת לילד 'תספר, תספר', אבל זה לא כל כך פשוט. הפחד הוא אדיר. גילי מאוד פחדה מאיבוד ההכרה, פחדה שההורים לא יתייחסו אליה. זה מורכב מאוד כי מצד אחד אתה כל כך שונא את ההורים במקרה כזה וכל כך כועס, אבל עדיין אתה רוצה את ההכרה שלהם. גילי מגינה על הגוף עם הידיים. היא הולכת לפתוח הכול והיא חוששת".

ציור 4: להבין כמה זה עצוב

"השלב הבא הוא שלב העצב. כעת גילי מבינה שהיא לא אשמה. היא מרגישה שזה לא הוגן שהגורל התאכזר אליה כך. ברגע שהסוד השתחרר, אפשר להמשיך לשלב הבא ולהבין כמה זה עצוב".

ציור 5: גילי כועסת

"כשנה לאחר תחילת הטיפול, גילי כועסת. לאחר שהבינה שזו לא אשמתה, היא כועסת על מי שכן אשם. היא אומרת בציור זה, 'אתם לא בסדר ואני כועסת עליכם'. זהו שלב חשוב מאוד בטיפול. פסיכולוגים ותרפיסטים מאוד מברכים על השלב הזה".

ציור 6: "אני לא מוכנה יותר"

"שנה וחצי לאחר תחילת הטיפול גילי צועקת 'די!' המילה הזו היא חלק חשוב מהציור. גילי אומרת 'אני לא מוכנה יותר'. היא כבר יודעת שזו לא אשמתה, היא יודעת שהיא הקורבן ולא הפוגע. היא יודעת שהיא בסדר ואומרת 'מספיק'. 'אף פעם לא עוד'. היא מרימה ידיים בצעקה, לא בויתור. בשלב הזה בעצם מתחיל טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי שעובד על דימוי גוף, על בניית הכבוד העצמי והחזרת האמון הבסיסי. שנה וחצי לקח לסלול את הדרך לטיפול". טיפולה של גילי מומן על ידי תרומות. משרד הרווחה מממן 15-19 טיפולים בלבד.

הוריה של גילי לא שילמו את המחיר. אין כאן מחיר אפשרי, אבל אנחנו רגילים שמעגלים צריכים להיסגר. על פי החוק היבש עדות השמיעה של גילי אינה ראיה מספקת. לא היו במקרה זה ראיות מסייעות ולמרות האינפורמציה שנאספה במשך שנות הטיפול, אין בה כדי לספק תשתית ראיות. "זה אבסורד שהרבה מקרים נופלים היום היות ואין תשתית ראיות, למרות שברור לכולם שמשהו קרה", אומרת צימרין.

כיום גילי בת 20. מערכת היחסים שלה עם הוריה אמביוולנטית לאורך השנים. הם הסכימו לטיפול מתוך מאזן אימה שנוצר, אבל לא שמחו בו. מצד אחד, גילי מאוד רוצה את הקשר ומצד שני היא כועסת ומאוכזבת. גילי נשואה כיום, ואת ההצלחה של הטיפול היא לקחה והעבירה הלאה בדרכים אומנותיות. היא מטפלת כיום באחרים שנפגעו.

"היא מוכשרת באופן לא רגיל בכל ענפי היצירה והאומנות", מספרת צימרין. "היא מנגנת ולקחה את כל הכישרונות שלה כדי לעזור לילדים וליחסים במשפחה. היא בן אדם עם תעצומות נפש. בלי הטיפול היא לא הייתה יכולה לממש את הפוטנציאל האדיר שיש בה. היא קיבלה בחזרה את חייה".

• קו המצוקה של אל"י: 1-800-223-966. לעמותת אל"י ניתן לתרום 11 שקלים באמצעות משלוח SMS עם המספר 11 לטלפון 2111.