שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    עמוס בעל החלומות

    עמוס עוז מספר כי הרעיון ל"תמונות מחיי הכפר" נולד מחלום שהיה לו, הוא שמח לחזור ולהתנסות בכתיבת סיפורים קצרים, ולטענתו מדינת ישראל נמצאת תחת שטיפת מוח מתמדת

    "הספר כולו נולד מחלום שחלמתי לפני שלוש שנים או יותר. אינני יודע אם החלום התרחש בראש פינה או במזכרת בתיה. בכל אופן, הוא התרחש באחד הכפרים הוותיקים ביותר בישראל; כפר של בתים ישנים, בנויים מאבן חול מקומית עם חצרות עזובות", כך מספר עמוס עוז על ספרו החדש "תמונות מחיי הכפר", המכיל שמונה סיפורים שמתרחשים בכפר דמיוני בשם "תל אילן" שממוקם בחבל מנשה.

     

    "בחלום אני משוטט בין החצרות ומחפש מישהו. את מי חיפשתי בחלום - אינני זוכר. עברתי בין חצרות אחוריות, מחרשות מחלידות וכלים חקלאיים מתפוררים ועזובים. בתוך עשב גבוה וצמחיית בר, בין בתים שהתריסים שלהם שבורים וסגורים. לא היתה נפש חיה בכפר. רק אני שהולך ומחפש ואיזה שקט עמוק".

     

    "המשכתי ללכת באותן החצרות, מפלס לי דרך בין סככות שהיו פעם רפת, לול או דיר ועכשיו הן מתפוררות ומשמשות מחסנים עזובים. בעצם שוטטתי עד סוף החלום, עד יקיצה". מתוך החלום נולד הסיפור הראשון בספר, ומתוכו נולדו האחרים, שאת כולם לדברי עוז מלווה תחושה טורדת מנוחה של משהו לא פתור.

     

    "ככל שעוברות השנים, ככל שאני מזדקן, יש לי פחות עניין בסיומים מעוגלים ובסופים פתורים שמאפשרים לעבור מהם הלאה", הוא אומר. "כמו החיים, גם הסיפורים הללו אינם פתורים, אין להם נוסחה סופית או אמירה אחרונה מסכמת. בכולם יש את הסיפור המרכזי לצד סיפור תת קרקעי שמבצבץ כל הזמן ומאיים להשתלט". 

     

    כמו סלקטור על דלת כניסה

    כמעט 45 שנה חלפו מאז פרסם לראשונה את קובץ הסיפורים הקצרים הראשון שלו, "ארצות התן", ואת השיבה אל הז'אנר הספרותי הזה הוא מוצא מרתקת. "עזבתי את הסיפורים הקצרים לטובת הרומנים, ומצאתי שזו חוויה מרתקת ולא קלה לחזור אליהם. מי שהתרגל לכתוב רומנים, קשה לו מאד לחזור ולהצטמצם. בכתיבה אתה כל הזמן בוחר בין הפרטים שמבקשים למלא את הסיפור. אתה הסלקטור האכזרי על דלת הכניסה לסיפור. זה לא קל, אבל זה בהחלט מרתק".

     

    כשניסה לאפיין את הסיפורים אמר עוז: "בכל אחד מהסיפורים האלה מישהו איבד משהו ולא מוצא אותו, מישהו מחכה למישהו שלא מגיע, מישהו שכח משהו ולא מצליח להיזכר, מישהו הדחיק משהו ומנסה גם להעלות אותו וגם לקבור אותו יותר עמוק".

     

    אלו לא סיפורים שאפשר לקרוא לפני השינה כדי להירדם. הם לא קלים וגם אם יש בהם כמה רגעים של הומור, בסופם הם מבקשים לעורר בכל אחד מהקוראים את מה שנרדם בו. כמו שכתב קפקא: 'אנחנו צריכים סיפורים שיבואו כמו מכת ברזל לנפץ את ים הקרח שקפא בחזה".

     

    רקמת הכפר שהולכת ומתפוררת בספר, ביחד עם הטיח של בתיו הישנים של תל אילן, מעלה בעוז מחשבות על ימים שעברו, ומתחבאים ונשכחים מאתנו כמו הזיכרון הקולקטיבי שהולך ומתמסמס. "לא פעם אני חושב על כך שהדיסק הקשיח של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי הולך ונמחק במהירות", הוא אומר.

     

    עידן שטיפת המוח

    "היא נובעת להערכתי ממערכת שיטתית של שטיפת מוח, שהאינטנסיביות שלה היתה מעוררת קנאה בין המרושעים בתעמלנים של המאה ה-20: גבלס וז'דאנוב. מהרגע שבו אנו פוקחים את העיניים בבוקר, ועד שאנו עוצמים אותן בלילה וגם אל תוך השינה - חודרת הפרסומת".

     

    היא נכנסת איתנו למיטה, לשירותים וצועקת מכל פינה, החל מהטלוויזיה, דרך הרדיו, ועד לוחות המודעות

    ושלטי הרחוב ותמיד יש לה מסר אחד: מה שיש לך - לא טוב. רק מה שעוד אין לך הוא טוב. מה שהיה לך הוא רע. מה שיהיה לך הוא טוב. מה שכבר קנית ונמצא בביתך - לא שווה כלום. זרוק אותו וקנה חדש".

     

    עוז מוסיף וטוען כי המערכת הזו מספרת לנו שבינינו לבין האושר מפרידה רק עוד קנייה אחת. תמיד עוד קנייה אחת ודי. "כמובן שהרעיון הזה אבסורדי. אין דבר כזה אושר נמשך והולך. אם אושר הוא מישור, הוא לא יכול להיות גם פסגה ושיא. הרעיון של אושר מתמשך, בלתי פוסק, שלא יחדל לעולם - הוא רעיון עוועים שמטרתו שכחה ובגינו מה שהיה, הולך ונמחק".

     

    • הדברים נאמרו במסגרת פסטיבל הספרים בירושלים. לדברים נוספים שאמר עוז בפסטיבל בשיח עם המו"ל האיטלקי רוברטו קאלאסו לחצו כאן  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עוז. חיים תחת שטיפת מוח
    צילום: מרב יודילוביץ'
    לאתר ההטבות
    מומלצים