ידעתי שיעל טובה בנסיעות קשות. טור פרידה
את רעיון כתיבת הטור, שבו אתאר חיי גבר במיטב שנותיו בעיצומו של הסיבוב השני, הגתה יעל. "מזמן לא כתבת", אמרה. כתיבת הטור היתה לי וליעל מסע לא קל, אבל אנחנו מאז ומתמיד היינו טובים במסעות משותפים, קשים ככל שיהיו. טור פרידה לבינתיים
עפר, גרוש פלוס המתקרב לגיל 60, התחתן עם יעל, החברה הטובה ביותר של בתו תמר. יש להם יחד שתי ילדות קטנטנות. הוא מתאר את חייו בצומת מורכב זה: האבהות החדשה והישנה, הסבאות, ההורים הקשישים.
הבטחתי לספר על המפגש האמיתי הראשון שלי עם יעל, לשתף אתכם איך ובאלה נסיבות התאהבתי בה לראשונה.
עוד בתקופת לימודיי בבית הספר החקלאי ידעתי שבסופו של דבר אעדיף את מי שיודעת לרוץ כמו בן. אצניות הרשימו אותי באופן מיוחד. תמיד בימי אולימפיאדה אני שוקל לרכוש סוף סוף מכשיר טלוויזיה ולראות את תחרויות האתלטיקה, במיוחד הריצות והקפיצות של הנשים.
פעם טסתי במסגרת עבודתי לאילת יחד עם מישהי שביקשה שאראה לה איך בנייה של מלון פוגעת בטבע. בדרכנו למטוס היתה שקטה ונינוחה. התיישבנו במושבים הצפופים, האופייניים לטיסות קצרות. ניסיתי את כוחי בשיחת חולין לחימום הקשר, היא לא שיתפה פעולה, רק בהתה דרך החלון אל גבעות החול שבשולי השדה. כמו שהמטוס התחיל לרוץ על המסלול היא נצמדה אלי בחוזקה, אוחזת בי כשהיא נאנחת וממלמלת מילים. כבר לא הייתי משוכנע שיהיה לנו זמן לבדוק את הקשרים ההדוקים שבין המלון לבין שמירת טבע. רק אחרי שירדנו מהמטוס הסבירה לי שהיא סובלת מפחד טיסה קשה. היא הודתה לי על התנהגותי האבירית ולא הפסיקה לדבר, עד שמצאנו את עצמנו שוב על המטוס, בדרכנו חזרה לתל אביב.
בשבילי זו היתה התנסות טראומטית. אני מודע שזה לא כל כך פוליטקלי קורקט, אבל כבר אז ידעתי - אשתי תהיה נטולת חרדת טיסה ופחד ממעליות וגם לא תכסוס ציפורניים כמו אמא שלי. והיא תדע לרוץ.
יעל ואני במסע המשותף, צילום עצמי (צילום: עפר גרינשטיין)
יעל ואני החלטנו לנסוע יחד לארמניה ולגרוזיה, שתי מדינות שתמיד עניינו אותנו. מצאנו את עצמנו באוטובוס מיושן העושה את דרכו מאיסטנבול לירוואן, בירת הארמנים. הרגשנו שזו עומדת להיות חוויה בלתי נשכחת. 25 שעות נסיעה כמעט רציפה. היינו הזרים היחידים באוטובוס, שהיה מלא עד אפס מקום. ברגע שיצאנו לדרך הדליקו בו זמנית כל נוסעיו ושני הנהגים סיגריות. אף אחד לא הפסיק לעשן עד לחניית התדלוק הראשונה, כעבור ארבע שעות, כשיצאו מהאוטובוס לשאוף אוויר ולעשן. החנייה השנייה היתה לצורך תיקון גלגל שברח לאוטובוס ולקח זמן למצוא אותו בוואדי ולחבר אותו באמצעות חוטי ברזל ואלתורים אחרים. כולם היו לחוצים, ואני שאלתי את יעל מדוע לא להשתין מאחורי עץ. את חמש השעות הבאות בילתה יעל בלהתאפק. גיבורה אמיתית. אני כבר הייתי מטושטש לחלוטין. עשן הסיגריות באוטובוס שחלונותיו לא נפתחים הפיל אותי לקרשים. לפעמים הייתי צועק לנהג המנומנם והמנקר "אייר קונדישן”, ובגלל שהייתי זר התחשב בי ופתח את הדלת שלידו לאוורר קצת. הנוסעים ישנו מעוותים בין השקים והתרנגולות קרקרו. קצת אחרי הזריחה עצר הנהג בסמוך לצריף, הכריז בקול צרוד "שירותים ומסעדה" ופתח את הדלתות. יעל כמו נורתה אל תאי השירותים, אחריה דוהרים כמה עשרות טורקים, גרוזינים וארמנים שלא היה להם סיכוי מול האיילה קלת הרגליים הזו.
חווייה בלתי נשכחת (צילום: יעל אילן)
השירותים, התברר, היו חסרי דלתות, והממתינים עומדים ומאיצים בכורעים להזדרז וללחוץ. הנוף שם היה מקסים, שמורת טבע. מחרבנים ומשתינים אל נהר הסואן. כלב משוטט התחיל לנבוח בפראות בקירבת מקום. כשהיא מחזיקה את מכנסיה ביד אחת שלא יפלו ובשנייה את שתי המצלמות המשוכללות דהרה יעל כמו אסתר שחמורוב אל העץ שמאחוריו הייתי משתין. "היא רצה כמו בן", אני אומר לעצמי, מתבונן בה בתדהמה ובהתרגשות, מרגיש את זחילת הנמלים המאוהבות לאורך הגב והכתפיים. ככה נודע לי בראשונה על פחדיה הבלתי נשלטים מכלבים. "הספקת לחרבן?" שאלתי אותה.
"לא ממש".
אין מצבים יותר מקרבים בין גבר לאשה מאלה שממשפחת המבוכות האינטימיות.
ידעתי שיש בה משהו כלבבי
כתיבת הטור היתה לי וליעל מסע לא קל. את רעיון כתיבת הטור, שבו אתאר חיי גבר במיטב שנותיו, בעיצומו של הסיבוב השני, הגתה יעל. "כבר מזמן שלא כתבת. מזמן שלא ניסית להתמודד עם אתגר של כתיבה מהבטן". היתה לוחצת עלי לפרסם דברים שהראיתי לה וכועסת על שלא נלחמתי מספיק להביא לדפוס את "עיישה", הרומן שכתבתי.
"להיסקל על ידי רעולי פנים בכיכר העיר ככה סתם"
לפני שפורסם הטור הראשון הזהירו אותי יודעי דבר והכינו אותנו לתגובות הטוקבקיסטים והטרולים. "אל תיקח ללב", אמרו לי. "זאת חוויה מפוקפקת, להיסקל על ידי רעולי פנים בכיכר העיר ככה סתם", אמר לי חבר שהתנסה. בשבת שאחרי עליית הטור היתה בבית הרגשה של מועקה. יעל נפגעה קשות. בדקה כל כמה דקות מה אומרים עלינו המגיבים. אני מניח שחשבה - "אולי טעינו". התקשיתי להבין את העוצמות בהן פורקים אנשים מטענים, איזה שדים עוררו המילים הכתובות. התעצבנתי גם על מי שמכאיב ליעל. אי אפשר להזמין את המניאק לפייר פייט חרבות במדיום הזה. מאז אותה השבת אני חושב הרבה על התופעה. אני קורא לה "הייד פריק". אחרי כתיבת טוקבק מרושע ישנה הקלה. אני מודה, ניסיתי.
לא כולם העליבו ופגעו בנו. לא אצל כולם עוררו המילים פחדים אפלים. קבוצת המפרגנים, חלקם חברים שהזדהו, חלקם העדיפו שלא להופיע בשמם, שמרו על האיזון, שאיפשר לי כתיבה משוחררת בפרקים אחר כך. רוב הקוראים מעדיפים שלא להגיב כלל. הופתעתי מהמיילים הרבים שהגיעו לתיבת הדואר האלקטרוני שלי במסלול עוקף-טוקבק. היו שביקשו להתייעץ ולחלוק. היו שהביעו רגשות דומים, סיפורי חיים שיש בהם מן המשותף. לסייע במציאת בן זוג. פער הגילים באהבה הוא נושא טעון. רבים התייחסו אליו, היו שביקשו לשמור על קשר, היו גם כאלה שבאו לבקר אצלנו. אחדים ריגשו אותי עד דמעות. אחת מהן, חברה שלפני שנים נפרדו דרכינו, כתבה:
"השבת הזו תיקרא: 'היום שבו גיליתי את עופר ב-ynet באקראי'. הפכת לי את הבטן וכל תא בגוף יותר מכל תרגילי היוגה שעשיתי ועשיתי לא מעט בזמן האחרון. חשבתי הרבה בחלוף השנים על הרווחים כמו גם מחירים ש***, אני והילדים שילמנו בניסוי שערכנו בחיים. המסקנה שלי חוזרת: היה כדאי. היה שווה. העובדה שלא שרדנו את היחסים אינה קשורה בהפרשי הגיל או הילדים אלא בדברים אחרים".
אני מודה לרובכם על שקראתם בטורים, על שהגבתם והתייחסתם לכתוּב. אני שמח שניתנה לי הזדמנות לכתוב בערוץ יחסים, שהרי בסופו של דבר הרוב בחיינו תוצאה של יחסים והתייחסות לדברים.
מקווה שלעיתים יאפשרו לי להמשיך ולשתף אתכם בהגיגים. בינתיים אכתוב לבלוג שלי. את צילומיה של יעל תוכלו בין השאר למצוא באתר שלה.
חיבוק גדול,
עפר
- לקראת כל פרקי "מיטב שנותיו - סיפור מהחיים"
