גבר הולך לעיבוד

הקריאה הראשונה בעיבוד הקולנועי של נוח סטולמן לספרו של יורם קניוק, "אדם בן כלב", ערערה את בטחונו של הבמאי האמריקני פול שריידר, אך גם עוררה את בלוטות הסקרנות שלו. "המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה שהוא מאוד מקורי", חזר ואמר שריידר בראיונות רבים שהעניק בחו"ל.

"כשרואים את כמות הסרטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, קשה להבין איך במאים שומרים על ערנות במהלך העבודה, כך שכשמזדמן בדרכך תסריט שכזה, שיש בו לא רק כוח אלא גם מקוריות, אין לך אלא לחבק אותו".

אולי דווקא בשל המקוריות והנועזות, הבריח התסריט של סטולמן לא מעט במאים שהתקשו לתרגם אותו לכדי מעשה. "זו יצירה מלאת דמיון שמתייחסת לאירועים מקודשים ומעמידה אותם בסימן שאלה, קומדיית הישרדות שחורה ומפתיעה", הוסיף שריידר ואמר, "לא חשבתי לביים סרט על השואה, הנושא הזה טופל לעייפה בקולנוע ובכל זאת, זה הסיפור שונה ולכן הוא עניין אותי".

סטולמן (מימין) בפרמיירה בטריבקה עם סקורסזה, שריידר,  דה נירו ובלייברג

כמו הספר כך גם התסריט של סטולמן, ששומר על נאמנות רבה למקור, מזכיר במידה רבה את הטחת המכחול של ג'קסון פולוק על הבד. סטולמן מפזר שברי רעיונות, מקטעי מחשבות ומעברים תזזיתיים בין הזמנים, מערבב גוונים של רגשות שמתפזרים כמו צבע על קנבס.

"האתגר בעיבוד של ספר לתסריט הוא לשמור על רוח הדברים למרות הרדוקציה של היצירה. מה שחשוב הוא לשמר את הליבה ואת הסגנון וזה לא פשוט בעיקר כשמדובר בספר של קניוק שהוא בעיני קלאסיקה", אומר סטולמן בראיון לקראת צאת הסרט בישראל.

לשמר את הקונבנציות

הגרסה הראשונה לתסריט נכתבה באנגלית וכיוונה לקהל אמריקני. העלילה התרחשה בארה"ב ונדרשה אדפטציה לעולם האמריקני. "קניוק כתב את הספר כישראלי חילוני שמביט במבט אירוני ומתוך ההיסטוריה של מדינת ישראל וסיפורי הניצולים שהגיעו לארץ. כל זה היה צריך לעבור הזרה לתרבות האמריקנית, אבל אז החלטנו לחזור למקורות", הוא אומר.

בשלב הזה הצטרף שריידר להפקה והביא עמו את המטען הביוגרפי המורכב שלו כבן למשפחה קלוויניסטית שגדל בבית פרוטסטנטי דתי. על התסריט, כמו על ההפקה, עברו הרבה תהפוכות. סטולמן מצדו אומר שאת האגו של הכותב השתדל להשאיר בבית. "המשימה שלי לא היתה להביע את עצמי, כתבתי הכי קרוב למקור שיכולתי. זה לא עניין של אגו, אחרי הכל, אני חי בדמויות שיצרתי".

בתוך הכאוס הנראטיבי והסוריאליזם של קניוק, ביקש סטולמן להקיף עצמו בקונבנציות קולנועיות שיאזנו אותו. "הסיפור קופצני בזמן וכל כך מקורי, שלא הרגשתי צורך לשבור את הקונבנציות", הוא אומר.

"הרומן של קניוק הוא פוסט מודרניסטי. הדמויות והמחנות אינם מוצגים בו כפי שהוצגו קודם לכן בספרות. הוא מדלג על כל מה שהקורא יודע, וגם אני בחרתי לוותר על הידע הנצבר, זה שבו מקוטלגים כל סרטי השואה והנאצים, כדי להביא משהו אחר".

כשסטולמן מדבר על "אֳחֶרוּת" הוא מביא כדוגמה את מערכת היחסים בין הליצן היהודי, אדם שטיין לקצין הנאצי, קליין. "בין השניים האלה יש אינטראקציה שהיא מחוץ לזמן. יש בה משהו אנכרוניסטי כמו בין שתי דמויות ספרותיות שמדברות אחת עם השנייה", אומר סטולמן, "מערכות יחסים סימביוטיות בין נאצים ליהודים כבר ראינו, אבל במפגש הזה של שני בוגרי אוניברסיטת היידלברג, יש משהו אחר שקשור בשיא אירוני".

לדעת לשחרר

בתשובה לשאלה באיזו מידה, אם בכלל, היה קניוק מעורב בכתיבת התסריט, סטולמן מפתיע. "אני לא משתף אנשים בתהליכי הכתיבה, גם לא סופרים שאני מעבד את העבודות שלהם לתסריט", הוא אומר.

ג'ף גולדבלום ווילם דפו. במפגש ביניהם יש משהו אחר שקשור בשיא אירוני

"תמיד מלווה אותי תחושת אי נעימות גדולה על כך שאני מחריב חלק מהדברים שהם כתבו, כאילו 'מי אני שאשנה דברים ואתערב להם בטקסטים'. כשלא הבנתי דברים או היו לי שאלות, הסתכלתי עמוק יותר לתוך הספר. ניסיתי להגיע בעצמי לפתרונות. אחרי ניסיון רב, אני יכול לומר כעת שזה מאוד קשה לסופר לתת את הספר שלו בלב שלם".

ולתסריטאים קל לשחרר את היצירה, מרגע שהיא עוברת לבמאי?

"בסרט הזה, המפיק אהוד בלייברג ראה בי כשותף לאורך כל התהליך. הוא מגלגל את הפרויקט הזה קרוב ל-20 שנה, ואני חושב שהוא מאוד אהב את התסריט. אני משער שגם לתסריטאים קשה לראות את התסריט שלהם עובר דרך מסננת של מישהו אחר. במקרה הזה לא יכולתי להיות בידיים טובות יותר".

"ככל שאני כותב יותר סרטים שמופקים, אני מבין שאין במאי בעולם שיוכל להבין בדיוק למה אני מתכוון ושאם אני רוצה להעביר את מה שאני כותב למסך בצורה נאמנה, כנראה שאצטרך לביים. בינתיים אני מסתפק בעיבודים של אחרים. החוויה של לשבת לבד ולהמציא דמויות ועלילות, מתאימה לי. אתה יושב בבית קפה בברוקלין ומדמיין את רמת הגולן ומה שיוצא זה 'תמרות עשן', אני נהנה מהשילוב הזה".

קניוק על הסט. "כשצצו שאלות, העמקתי בספר" (צילום: מרב יודילוביץ')

"זה תלוי מה הנטיות המקצועיות והאמנותיות שלך ולאן אתה שואף להגיע. גם לאמריקנים שגרים בהוליווד קשה להתברג לתעשייה. בכל מקרה זה נגד כל הסיכויים, וישראלים, את יודעת, יודעים איך להתברג. הדרך שלי היתה אחרת. חזרתי לעבוד על פרויקטים בארץ בגלל שהחברים שלי עדיין עובדים בישראל.

"אני אקפוץ על כל הזדמנות לעבוד עם עודד דוידוף בין אם זה לפתח את 'תמרות עשן' ובין אם בעיבוד לסיפור קצר של בשביס זינגר שאני מקווה שיופק השנה. התסריט מבוסס על "השניים" של זינגר, סיפור אהבה בין שני בחורי ישיבה במאה ה-19, שאחד מהם הופך לאישה כדי שהם יוכלו לחיות ביחד. יותר מעשור אנחנו עובדים על הפרויקט, הסרט יצולם במזרח אירופה ומופק על ידי חיים מקלברג".

לחיי היצירות שבדרך

ההתניידות שלך בין הקולנוע לטלוויזיה שומרת אותך ערני?

"אני לא חושב שיש הבדל בין הכתיבה שלי לטלוויזיה ולקולנוע. בארה"ב זה שונה אבל לנו היה מזל גדול בעבודה על 'תמרות עשן'. אף אחד לא אמר לנו שבגלל שזו טלוויזיה אז צריך לעשות את זה בצורה אחרת.

כתבתי את זה כמו פיצ'ר ולכן ההבדל לא משמעותי. קולנוע וטלוויזיה מאוד מחוברים היום, העבודה על מיני סדרה דומה לעבודה על פיצ'ר".

מה קורה עם "כוורת" שהיתה אמורה לעלות ב"הוט" בבימויו של דוידוף?

"זה לא פרויקט שיזמתי אלא כזה שהתגלגל אליי. הרעיון היה לעשות משהו חצי דמיוני, אבל זה לא התרומם. כשמדובר באנשים בשר ודם, זה לא פשוט אז כן, זה יכול היה להיות מדליק, אבל הוא תקוע".

"כל לידה קשה. אם הייתי יכול לכתוב שובר קופות, הייתי עושה את זה אבל אני בן 42, אז סביר להניח שהסגנון שלי כבר די מעוצב. אם לא עשיתי את זה עד היום, כנראה שזה כבר לא יקרה, אבל מה רע לי? אני עובד על דברים שמעניינים אותי".