שתף קטע נבחר

היתה ביניהם מספיק אש כדי לבעור עד הבוקר

ישבו בדיוק במקום שבו נפגשו שנה קודם, בפיקניק הגדול בו לא הצליחו למצוא את עצמם עד שהתחילו לדבר. הם היו רק הוא והיא, והזמן ישב איתם וחיכה. סיפור לתחילת שבוע

כשהאש בערה, הם ישבו על גזע עץ כרות בשטח הפתוח שלידו היתה סלולה מסילת הרכבת והביטו לתוכה. היא הניחה את שתי כפות ידיה זו על זו ועל ברכו, והוא עטף אותה בזרועו. היה בזה משהו מחמם.

 

המבטים שלהם דמו זה לזה. המחשבות התקרבו. עור כפות הידיים שלו היה מחוספס, והיא הרגישה שהם עשו את הדבר הנכון כשבאו לשם.

 

השיער שלו כבר האפיר. פעם היה זהוב. למרות שלא גידל קרחות כאלה או אחרות. מהבחינה הזאת הוא היה במצב הטוב ביותר האפשרי. שניהם ישבו נינוחים. היא נשענה עליו מעט, והוא נהנה לתמוך בה כך. מידי פעם החטיף מבט אל הרגל הארוכה שלה המושטת לפנים ואל המגף המחודד שנעלה. את הרגל השנייה קיפלה, כשם שעשה הוא בשתי רגליו. שעון היד על פרק ידו גילה, אולי, שהוא אינו ממהר לשום מקום. הוא בעיקר לבש אדומים ובורדו, והיא לבשה כחולים ותכולים.

 

היתה להם מספיק אש בשביל לבעור עד הבוקר.

 

קודם הציב את האבנים במעגל ואז מילא את המעגל בחתיכות העץ. הם לא השתמשו במאיצי הדלקה כלשהם, למרות שאלה הפכו פופולריים. הוא פשוט חיכה עד שהאש תתפוס, ובסוף הסבלנות השתלמה לו.

 

היא אהבה את היכולת שלו לתת לדברים את כל הזמן שנדרש להם. לפני שהכירה אותו היתה טיפוס מהסוג העצבני.

 

עכשיו ישבו שניהם, באותו מקום שבו נפגשו שנה קודם, בפיקניק הגדול ההוא שבו לא הצליחו למצוא את עצמם עד שהתחילו לדבר. הם היו לבדם. רק הוא והיא, והזמן ישב איתם וחיכה.

 

היא כבר החליטה להגיד לו

היא שאלה את עצמה מתי הרגע הנכון להגיד לו. היא כבר החליטה להגיד לו, הבעיה שלה היתה למצוא את הרגע. כשהציע לחגוג שנה לערב שבו הכירו, ולכל מה שעבר עליהם מאז, היא הסכימה ומיד חשבה שזאת יכולה להיות הזדמנות. בטבע, הדברים נראים אחרת. בתוך הבית כבר ניסתה כמה פעמים ולא הצליחה. באמת שלא הצליחה.

 

האופק הפתיע אותם בסגול ובכחול. זה לא היה הים, רק אדמה רחוקה, אבל הצבעים שבהם הופיעה בשעת ערב אחרונה כמו משכו את האינסוף עוד מעבר. היה נדמה לה שהיא שומעת יללת זאב. הוא הקשיב לרחש המדורה. פצפוץ העצים קוראים לזה, לא?

 

היה רגע, אז, לפני שנה, כבר בערב הראשון, שבו הרגישה כל כך מאושרת עד שחשבה שהיא יכולה לשכוח מכל מה שמטריד אותה. באופן כולל אפשר לומר שכך קרה, אבל לפעמים, חלק מהדברים שהטרידו אותה חזרו, דומים או בתחפושת, ולא נתנו לה מנוח.

 

הוא אהב אותה.

 

הדבר הכי נכון לומר, בהקשר שלהם, מדורה, טבע, יללת זאב, סריג אדום, כפות ידיים שלובות על ברכו, להבות המטפסות עד לגובה העיניים, הדבר הכי נכון לומר הוא שהוא אהב אותה.

 

היא מאוד אהבה להרגיש את הכתף שלה שקועה בין בית החזה לזרוע שלו.

 

היה לה ריח גוף שהציף את הדימיון שלך, אם יצא לך להריח. אחת מאלה.

 

הוא לא תכנן משהו מיוחד לערב המשותף שלהם. חשב שיישבו שם, ידברו. אולי יעלה בו החשק לצטט את אחד מ-200 השירים שהוא יודע בעל פה.

 

זה היה הפרויקט שלו בקיץ הקודם, ללמוד בעל פה 200 שירים. היתה השיחה ההיא, בין אמא שלו ואחיו, שיחה שהוא לא היה אמור לשמוע. בקיצור, מה שהם אמרו שם היה שאין לו הרבה אופק בכל מה שקשור לתרבות. זה היה נכון, אבל רק כששמע את זה מהם הרגיש בור. נעלב. והוא התחיל ללמוד שירים בעל פה, של המשוררים החשובים של פעם ואלה שאומרים שהם חשובים היום. הוא למד 200. לא פחות ולא יותר. וכל אחד מהם הוא ידע לצטט בצורה מושלמת.

 

הוא ישב שקט. כשאמרה לו "יש את העניין הזה, אתה יודע" הוא שאל "איזה עניין?"

 

"העניין עם השֵדים", אמרה. "יש את העניין הזה עם השדים".

 

הם לא היו טיפוסים חברתיים במיוחד

היא הביטה בו לפרק זמן שהיה קצר מדי, עשירית של משהו, או מאית של משהו, ואז הישירה מבטה אל הלהבות. האש שלהם בערה יפה. הם שניהם לא היו מומחים גדולים בתורת המדורות, והפיקניק שבו נפגשו שנה אחת קודם היה הראשון עבור כל אחד מהם, מזה שנים רבות. הם לא היו טיפוסים חברתיים במיוחד, אם להודות על האמת. אבל היה להם זה את זה. מזה שנה היה להם זה את זה.

 

"למה את מתכוונת, העניין עם השדים?" שאל.

 

כשהפנה את ראשו אליה הרגיש איך האש הבוערת מחממת רק צד אחד של פניו ואיך הצד האחר הופך קר, חשוף לרוחות של סוף היום.

 

השפתיים שלה היו מתוקות. גם כשעמדה לספר לו על הדבר הזה, שבגללו נמנעה מלהביט בו.

 

הוא עוד הספיק לחשוב על זה. גם אחרי 12 חודשים ואחרי שנסעו יחד אל המשפחה שלו בצד השני של העולם וראו שם קונצרט שעליו ניצח אביו החורג, ואחרי שנפרדו למשך חודש ארוך כי היתה צריכה לעבור את הניתוח ההוא ורצתה דווקא להיות לבדה, ואחרי שהסתבכו פעם אחת בתאונה ואחרי המקרה המוזר שבו פוטרו שניהם מהעבודה ומצאו שניהם עבודה בתוך עשרה ימים, גם אחרי כל אלה, שום דבר לא השתנה אצלו מבחינת ההתפעלות שלו מהחיוך ומהשפתיים שלה. זה נשאר חדש כמו בהתחלה.

 

"אני לא יכולה להגיד לך אם זה לתמיד או לא, אבל בשנתיים האחרונות אני עסוקה בהם. קיוויתי שזה אולי ייעלם מעצמו. שלא אצטרך להטריד אותך בעניין הזה... העניין הזה... אבל הם לא עוזבים. השדים".

 

אחת האבנים שתחמו את האש החלה להתלהט ולהפוך אדומה. זה היה מראה מוזר. הם הביטו בה לרגע, אבל לא הוא ולא היא אמרו מילה בקשר לזה.

 

"אני צריכה לגרש אותם, אתה מבין? אני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות, כדי לחיות את החיים כמו שכולם חיים אותם. אבל זה לא מצליח. הם חוזרים".

 

"את רואה שדים?"

 

"זה רק בשנתיים האחרונות", אמרה.

 

"איזה שדים את רואה?"

 

"כל מיני".

 

"ומה הם עושים? מה הם עושים לך?"

 

"הם לא עושים כלום. הם רק שם. לפעמים הם מתבוננים. לפעמים מקשיבים. לפעמים חוזרים על מה שאני אומרת או צוחקים מזה. פעם אחת ראיתי שד בוער".

 

זה היה הזמן של השקט. הוא שתק חתיכת זמן שהיתה ארוכה מדי אפילו בשביל חתיכות הזמן הארוכות שלפיהן חי, והיא שתקה, אבל מתוך הקלה מסוימת וידיעה שאולי יהיה לה קשה יותר אחר כך.

 

הוא היה הקיר שלה. הוא היה האבנים. הוא היה האדמה. הוא גם היה השמיים של הבוקר והכוכבים הדולקים בשעת הלילה.

 

"יש משהו שאני יכול להגיד שיעזור לך?" שאל.

 

היא שתקה עוד.

 

עבר איזה זמן והוא שאל: "את בטוחה?"

 

היא לא ענתה.

 

היד שלו נעשתה כבדה מעל הכתף שלה וכפות הידיים שלה הזיעו זו על גבי זו. הברך שעדיין נחו עליה הפכה קשה כאבן. הוא אמר לעצמו שאולי היא צודקת. אולי זה לא הזמן לשאול שאלות. הוא לא רצה להכביד, לא עליה ולא על עצמו. זה היה הערב שלהם. הערב המיוחד שלהם.

 

ניסה להקשיב למחשבות חסרות המשקל שלו. היו לו כמה כאלה. תמיד היו לו כמה כאלה. הוא חשב על העתיד. איך ייראה העתיד איתה. הצבעים הפכו שונים בדמיון, אבל עדיין נותר צבע האופק הכחול סגול שהאיר מולם שעה קלה קודם. בסוף הוא הרגיש שהוא מוכרח לשאול.

 

"את פוחדת מהם?" שאל.

 

"לא", ענתה.

 

"הם אומרים לך דברים, השדים? הם מאיימים עלייך?"

 

"לא", אמרה. "הם לא שדים כאלה. אבל הם שם. הם פשוט שם".

 

"יש להם פרצוף?"

 

"כמובן", חייכה, "למי אין פרצוף?"

 

הוא חייך.

 

כן, הוא הצליח לראות את זה עכשיו. המחשבות הכבידו מעט, אבל הוא עוד הצליח לראות את זה. את שניהם יחד, והשיער שלו כבר לבן לגמרי, אפילו לא מאפיר אלא לבן כשלג, והיא משעינה את הראש שלה על הכתף שלו ושניהם עומדים מול איזו מצלמה וסביב הצוואר שלה יש את הצעיף הזה עם הדוגמה של הפסים והחיוך שלה – כמה משמח לדעת שהוא עדיין מקל עליו.

 

העתיד.

 

כשהוא היה בן 24 היא הרי נולדה

יש 24 שנים שמחכות בינו לבינה. כשהוא היה בן 24 היא הרי נולדה. בכל זאת הזמן שלהם התחבר שנה אחת קודם. הם הפכו לרכבת אחת נוסעת.

 

"נצטרך לחיות איתם יחד", אמר.

 

היא הביטה בו.

 

זה היה כמו לראות את האוויר, חלקיק אחרי חלקיק. ככה העולם נראה לה. ברור יותר. היא הרגישה צורך לנשק אותו, אבל פחדה לזוז. היה לה חשוב יותר לשמור את הרגע. להניח לדברים במקומם.

 

אמא שלו לעולם לא תלמד לאהוב אותה. הוא חשב על זה. גם כשתהיה בת 90. הבחורה הזאת לא מספיק מחונכת. לא יודעת דברים. ויש לה גם שדים בראש.

 

הוא רצה לחבק אותה אליו. לנשק אותה. להרגיש את השפתיים שלה. לשכב איתה שם, ליד האש. הם כמעט עשו את זה.

 

הוא ציטט את השיר והיא חשבה שהיא הולכת למות

היה לו משהו לדקלם בשבילה. זה בעצם היה השיר הראשון ברשימת ה-200. הראשון הוא תמיד הכי טוב, לא? הוא זה שאתה נקשר אליו ולא עוזב. יש רק פעם אחת כזאת, ראשונה, כלומר. הוא ציטט את השיר והיא חשבה שהיא הולכת למות מרוב סיפוק. גם מזה היא לא פחדה.

 

בבוקר, כשהתעוררו, רק גיצים העידו על האש שהיתה.

 

הוא שמר על המחשבות שלו שקטות.

היה לו זמן.

השעון שלו תקתק על פרק היד.

 

אחר כך הוא ליווה אותה לתחנת הרכבת שהיתה במרחק רבע שעה הליכה מהמקום שלהם וכל אחד עלה על הרכבת שהסיעה אותו הביתה.

 

הוא לא ציפה שהיממה שתחלוף עד פגישתם הבאה תגרום לו להשיב על השאלה אם הגיעה השעה לספר לה על השֵדים שבתוכו, הקטנים, הקטנים פחות... אבל לעצמו דמיין איך זה יהיה, אם יצליח.

 

הוא התיישב ליד חלון קרון הרכבת וצפה בזמן, הזמן שלו, שהחל לנסוע לאחור, שליו ובטוח, לאורך המסילה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הוא הקשיב לרחש המדורה. פצפוץ העצים קוראים לזה, לא?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים