שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    בדואים בנגב כבר לא מלים נשים

    ב-1993 מצאו חוקרים ישראלים שישה שבטים בדואים, שעסקו במילת נשים. כעבור חמש עשרה שנה חזרו החוקרים אל השבטים ומצאו שהתופעה נעלמה כלא הייתה. איך זה קרה?

    האם הקיץ הקץ על מילת נשים בקרב שבטים בדואים בנגב? לפני חמש-עשרה שנה ערכו חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון שבבאר שבע מחקר שגילה, כי בשישה שבטים בדואים בדרום הארץ נהוג להשחית את איבר המין של האישה באמצעות חיתוך הדגדגן. מאמר שפרסמו אותם חוקרים בסוף השבוע מציג סקרים שנערכו לאחרונה, המלמדים כי ב-2009 פסק המנהג לחלוטין. "132 נשים נבדקו ולא מצאנו מקרה אחד של השחתת איבר המין הנקבי" אמר ל-ynet ד"ר חיים בלמקר, פסיכיאטר בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, שערך את המחקר עם עמיתיו.

     

    מילת נשים היא עדיין מנהג נפוץ בחברות שונות בעולם. עד כה היה ידוע שבמספר שבטים בדואים (בעיקר כאלה שמקורם בסודן) מלים נשים, אך ממדי התופעה ומאפייניה נותרו בלתי ידועים. בלמקר החל להתעניין בנושא ב-1993, במהלך הרצאה שנשא באוניברסיטה. "דיברנו על תפקיד הדגדגן בקורס על מיניות בבית הספר לרפואה וסטודנט בדואי הרים את ידו ואמר שאפשר לבדוק את השפעתה של השחתת הדגדגן בשבט שלו, כי שם מקיימים עדיין את המנהג הזה". בלמקר ועמיתיו הצטיידו במענק מחקר, בעובדת סוציאלית וברופא דוברי ערבית ויצאו לחקור את התופעה.

     

    "המחקר התבסס על שני מקורות. סקר שערכנו, שבו נשאלו הנשים האם עברו מילה, ובדיקה גניקולוגית. הבדיקה הגניקולוגית נערכה מסיבות בריאותיות שאינן קשורות למחקר, אך לפניה ביקשנו את הסכמתן של הנבדקות, כי הרופא יבדוק אם הן עברו מילה. מצאנו שישה שבטים שבהם כל הנשים עברו את התהליך".

     


    אישה בדואית בנגב. בניגוד למקובל לחשוב, אין למילה מקורות דתיים (צילום: חיים הורנשטיין) 

     

    בלמקר טוען כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, למילה אין מקורות דתיים ומטרתה אינה למנוע מנשים את ההנאה שביחסי מין. "מדובר במנהג שמקורותיו לא ברורים, אבל הממסד הדתי לא מעורב בו. זוהי מסורת העוברת מאם לבתה והנשים הן אלה שמבצעות את המילה. לא כורתים את הדגדגן, אלא עושים בו חתך באורך של חצי סנטימטר. החיתוך נעשה במהלך גיל ההתבגרות ולא שמענו על מקרים בהם הבעל בדק אם אשתו נימולה או לא. כששאלנו את אנשי השבט מדוע נוהגים כך, לא קיבלנו תשובות חד משמעיות, פשוט אמרו שכך מקובל".

     

    המחקר שנערך ב-1993 עורר סערה ציבורית קלה, שעד מהרה שככה. נעשו כמה ניסיונות של רופאים בדואים להילחם בתופעה, אך ניסיונות אלה התנפצו על החומה העיקשת של המסורת והסגירות השבטית. וראו זה פלא, כעבור חמש-עשרה שנה, חזרו החוקרים לבדוק את הנשים באותם שישה שבטים ולא מצאו אישה אחת מתחת לגיל שלושים הנושאת את הצלקת הקטנה, המעידה כי בוצע חיתוך באיבר מינה.

     

    קישור למאמר

     

    אנשי השבטים לא מציעים כל הסבר להיעלמות התופעה. "יש תהליכים שאדם לא יכול לתת להם ביטוי מילולי, כמו אבדן מסורת", אומר בלמקר. לרוב הם מכחישים את קיום המנהג בעבר, באותו להט בו דבקו בו לפני חמש עשרה שנה. "נשים שהשתתפו במחקר הקודם טענו שמדובר במנהג חשוב ושהן לא יוותרו על הזכות לימול גם את בנותיהן. כנראה שהזמן חזק יותר מכל הצהרה".

     

    בלמקר סבור שתוצאות המחקר מובילות למסקנה ברורה. "זו דוגמה למודרניזציה של האוכלוסייה הבדואית בנגב. אנחנו אוהבים להכות על חטא ולטעון שהם לא משתלבים במציאות המודרנית של מדינת ישראל אבל לא זו המציאות. כל המדדים החינוכיים והבריאותיים של הבדואים משתפרים והיעלמות המנהג הזה מעידה על כך".

     

    אין להקל ראש בהישג, למרות שלא ברור לזכות מי יש לזקוף אותו. ממשלות, ארגונים לזכויות נשים והאו"ם עוסקים רבות בניסיון למגר את מילת הנשים בעולם. על אף מאמציהם, מעריכים שגם היום עוברות כשלושה מיליון נשים בשנה את התהליך הכואב והמסוכן, הנעשה בתנאים סניטריים ירודים וגורם לא פעם למות האישה. עתה מסתבר כי לפחות בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב, נולד דור חדש של נשים, שהזמן והקידמה שחררו אותן ממוראותיה של השחתת איבר המין הנקבי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר חיים בלמקר. מודרניזציה של הבדואים
    באדיבות אוניברסיטת בן-גוריון
    מומלצים