שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קהילת אגדיר חוזרת לחיים
    בראש חודש אדר אירע אסון כבד ליהודי אגדיר שבמרוקו. לפני 49 שנים רעשה שם האדמה, וכמעט כל חברי הקהילה נספו. סיפורם כמעט שלא סופר מעולם, עד שד"ר אורנא בזיז - ניצולת האסון - יצאה למחקר מקיף. מבט לעָבָר שכמעט ונשכח

    בדיוק היום, לפני 49 שנה, רעדה האדמה בדרום-מערב מרוקו והחריבה את העיר אגדיר. ראש חודש אדר, שבו אמורים להרבות בשמחה, הפך לאסון כבד גם עבור יהודי העיר, שאיבדו 1,500 מחברי הקהילה שמנתה 2,300 בני אדם. סיפורה של הקהילה שאבדה כמעט ולא סופר, עד לפני כמה חודשים ספורים.

     

    ד"ר אורנא בזיז, ניצולת רעש האדמה ומרצה בכירה לספרות במכללת דוד ילין, עמלה במשך שש השנים האחרונות על מחקר רחב יריעה, שכולל סקירה היסטורית של העיר, עדויות וסיפורים מפי ניצולים ורשימת נספים חלקית - ככל שהצליחה להשיג, שכן חלק מהמשפחות נספו במלואן ואין מי שיעיד על קיומן. המחקר יצא בספר "הגדת אגדיר" (יד בן צבי), שיושק רשמית בעוד פחות מחודש, ב-24 במארס. (אם אינכם רואים כאן גלריית תמונות, נסו לרענן את העמוד)

     

    מהאלבום המשפחתי

     

    בזיז, שאיבדה את אביה ואת אחותה ברעש, עלתה לישראל עם אמהּ ואחיותיה ב-1962. היא מעידה כי במשך יותר מ-40 שנה לא הזכירו בני המשפחה את האסון שקרה להם. "אמא לא דיברה על אגדיר, ולא הזכירה את מה שקרה, וגם אנחנו הדחקנו את זה לגמרי", היא אומרת בראיון ל-ynet. "כמובן שהלב נצבט בחגים, סביב שולחן הסדר, אבל התברר שלא רק אצלנו לא דיברו על זה, למעשה אף אחד מהניצולים לא רצה לגעת בפצע הזה". 

     

    אבל ב-2001, משהו נפתח. בשבת שקרובה ליום האזכרה של אביה, התארחה משפחתה אצל אחותה, שפתאום העלתה זיכרון אישי מאגדיר. באותו הלילה חלמה בזיז שהיא מגיעה לקבר אביה בקזבלנקה, ובהחלטה ספונטנית מספר ימים לאחר מכן טסה למרוקו - לראשונה אחרי 40 שנה - ונעמדה מול המצבה של אב המשפחה.

     

    כמה חודשים לאחר מכן פנו אליה במפתיע מאוניברסיטת בן גוריון להשתתף בערב זיכרון לקהילה באגדיר. ההזמנה נחתה עליה כרעם ביום בהיר, שכן מעולם לא התעסקה בעיר הולדתה, אבל כעת נענתה בחיוב. היא התלבטה מה לומר בפני הקהל, והחליטה לספר בפעם הראשונה את סיפורה האישי. היא התיישבה מול המחשב וכתבה את העדות בבת-אחת, ללא מחיקות. זו היתה תחילת הדרך למחקר.

     

    עדות מהרעש

    את עדותה האישית פתחה בזיז בתיאור קצר של העיר, ובהמשך נפנתה לספר על האסון: "בלילה התעוררתי לתוך המולה מוזרה של רעשים עמומים, ותחושת זעזוע וטלטול. מסביב שחור הלילה, ואבי קורא בשם כל אחד ואחד מבני משפחתי. הקריאות היו קטועות, אך מיד קלטתי שדבר מה איום ונורא אירע. לכודה בין אבנים ושברים, לא יכולתי לראות דבר, אך הצלחתי להזיז את רגלי ואת ידי. שיערי הארוך התקוע חייב אותי לא להזיז את הפנים שלי. זכורה לי תחושת צמא צורבת. עניתי לאבי, אשר המשיך לקרוא לכל אחד ואחד מילדיו, וביקשתי שיביא לי מים. שמעתי את אמי, את אחותי הבכורה ואת אחי הקטן עונים לי שברי דברים. את אחותי האמצעית לא שמעתי.

     

    "שוב הנענוע החוזר ונשנה של האדמה והרעש העמום. הנצח בן כעשרים הדקות נפסק ברגע שהצלחתי, בגלל מידותיי הצנומות וערמתי המחושבת, הצלחתי להשתחל בין הסדקים וטיפסתי על גל של עמודים ואבנים. להפתעתי אנשים למטה הבחינו בי והאיצו בי לקפוץ. בראייה רטרוספקטיבית אני חושבת שכאן

     כבר הבנתי שנולדתי הלילה לתוך עולם שבור. הייתי הראשונה מניצולי ביתי. אחותי הגדולה ואחי הקטן, אשר הוצא מן הבית פצוע ועטוף בשטיח, הצטרפו יותר מאוחר.

     

    "הובילו אותנו חיילים צרפתיים לבסיס מרוחק. כל הדרך ראיתי, לאור פנסי המכוניות, חורבות של מבנים שלא זיהיתי – עיר רפאים. הכבישים מלאי הסדקים היו מפחידים מאוד. הבנתי שהאדמה פערה את פיה. כאילו הצצתי אל תוך התהום.

     

    "בבית החולים הארעי, מתחת לכיפת השמים, אלונקות ומיטות שדה. פצועים בכל דרגות הקושי שכבו, קראו לעזרה. זכור לי שהסתובבתי וחיפשתי מישהו מוכר: חבר כיתה, שכן, קרוב משפחה. נעצרתי ליד מיטה ששכבה בה נערה מעוותת וסובלת. ריר ניגר מפיה. לא זיהיתי את אחותי האמצעית. שמה היה מוניק.

     

    "למחרת היום, ביום שלישי, הטיסו אותנו במטוסים צבאיים מלאים באלונקות לעיר קזבלנקה. היו מעט מושבים במטוס. רובנו שכבנו על רצפתו. כאשר נחתנו, נשאו אותנו חיילים בידיים וניסו לדובב אותנו. שאלו לשמנו, לגילנו, לכתובתנו ולשמות קרובינו. צלם חיכה למטה וצילם אותנו. הובלנו באמבולנס לבית חולים. אחי, הקטן ממני בשנתיים, היה פצוע בראשו שקיבל צורת אבטיח, וזרועו השמאלית כנראה סבלה מנמק והתנפחה מאוד. הוא נזקק לטיפול ארוך ומסור מאין כמותו, וניצל תודה לאל. אני הייתי ללא פגע יחסית אליו, למעט שריטות, פצע באף ושן שבורה.

     

    "מצאנו עצמנו במיטות צמודות בפינת חדר של מחלקת הילדים. מאז איננו נפרדים. בקומה התחתונה שכבה אחותי הבכורה, וכשבאתי לביקור, רק למחרת, ביום רביעי, מצאתי סביב מיטתה אנשים בוכים שלא הכרתים. אז הבנתי כי אחותי מוניק החזירה את נשמתה לבורא עולם".

     

    בקשה מהקהל

    בזיז עוד המשיכה בעדותה, ועין באולם לא נותרה יבשה. כשעשתה את דרכה חזרה לשולחן, קמה בקהל אשה, לבושה בבגדים חגיגיים, וקראה לה בקול: "אם את דוקטור, ומדברת כל-כך יפה, אולי תעשי משהו בשבילנו". עבור בזיז זו היתה
    קריאה מטלטלת.

     

    באותו לילה היא לא עצמה עין. מיד היה ברור לה שרק מחקר רציני וכתיבת ספר יענו על צורך ההנצחה. מלבד הדיווח העיתונאי מאותה תקופה, לא היה דבר כתוב על יהודי אגדיר.

    כחודש לאחר מכן, כשסיימה ספר אחר שעמלה עליו, כתבה מכתב לכל הניצולים שהשתתפו בערב, והחלה במחקר המקיף והממושך. היא אספה תמונות, זכרונות ועדויות מהארץ וברחבי העולם, ודאגה להצליב מידע.

     

    שש שנים אחרי, היא פותחת את ספר המחקר במילים "הללויה, הללו אל בקודשו". בזיז מסבירה שכל כולה שבח והודיה לה' על ש"זיכה" אותה להצליח במחקר, למרות שלא היה לה מימון חיצוני כלשהו. "כנראה סומנתי על-ידי הקדוש-ברוך-הוא למשימה הזו, אני שמחה שהספר יצא לאור, ויוכל להביא מעט גאולה לקהילה וניצולים". 

     

    את מה שלמדה בעבודה על המחקר היא מעבירה גם בקורס אקדמי במכללת דוד ילין, הנושא את שם הספר. בקורס היא מלמדת על התמודדות עם טראומה מבחינה קהילתית ואישית, ועל הצורך בהנצחה וביטויה, תוך שימוש בשיטות המחקר הנרטיבי. 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים