המונודרמה של סרנגה
התרגשויות, כפיים ודואט עם זוהר ארגוב. תימורה לסינגר נסחפה בהופעת ההשקה של שלומי סרנגה שהיתה הכל חוץ מבמונו
סרנגה על הבמה. מלהיב את הקהל (צילומים: דודו אזולאי)
"את 'צור משלו' אני מכיר מהילדות שלי", קידם סרנגה את השיר הבא וסיפר על השבתות המשפחתיות והזמירות בלאדינו. בהופעה הפיוט נצבע ביוונית לפני שעבר לעברית. התזמורת, בעיבודו של תמיר קליסקי מ"אתניקס", הפכה אותו לרוק ים-תיכוני עדכני עד שהשיר קיבל תפנית שקטה כשרק גיטרה אקוסטית ריככה אותו. התאורה החשיכה והאווירה נהייתה אינטימית. פתאום הכל נשבר במהלומות תופים.
יש בו קסם משלהב
בשיר הנושא "מונו" עוזבים כמה אנשים את השולחנות ורוקדים. בינתיים הם מיעוט."אז אם כבר התעוררתם", מלהיט סרנגה עוד יותר את הקהל ושר ביוונית ובעברית את "חלום מתוק". יש בו קסם משלהב, שמגביר מרגע לרגע את כמות הרוקדים למרגלות הבמה ולצד השולחנות, אבל אז הוא מצנן את ההתלהבות: "השיר הבא הוא לא כל כך ריקוד". קולו מונמך ומעמיק כששר את השיר החדש "מקום אחר" של יוני בלוך וברק פלדמן, על זה שחולם "שיש מקום אחר, שם אלוהים קרוב יותר, וכל חלום מטפס לשמיים וחוזר". אחרי השיר הכי חדש מגיע השיר הכי ישן. "אני אשיר עכשיו את השיר הראשון שלי, שפרסם אותי", הוא נדרך. "הייתי אז פרחח צעיר בן 20 ולא שרתי אותו לפחות 15 שנה".
הפרחים על הבמה
סרנגה מתרגש, שר בריכוז את "אמרטולמו ארוטה", הפעם בלי קשר-עין עם הקהל. במקום להביט החוצה הוא מתבונן פנימה, אל עצמו. היוונית שלו כבדה יותר, פחות מרוככת. השיר מסתיים וסרנגה מחייך ומשתחווה. "זה לא היה קל. גם נפשית", הוא מודה, אבל מיד מתעשת: "רוצים לבוא איתי לסיבוב קצר במועדון יווני?" המוזיקה משתנה. היא עדיין עצובה אבל קצבית יותר, ומבטו עדיין מופנה אל תוכו. עוד ועוד פרחים נשלחים ומושלכים אליו ועליו.
מסתכל פנימה, לא לקהל
בשיר הבא הוא שוב עם הקהל, ומתמסר - רוכן כלפי מעריצה למרגלות הבמה ומאפשר לה לשיר איתו, לוחץ יד למעריץ, משתף פעולה עם מצלמת טלפון, מוחא כפיים בזמן סולו בוזוקי ומחייך. הקהל איתו. לא צריך לדעת יוונית כדי ליהנות. הכריזמה שלו פשוטה, יותר חיננית מאשר זוהרת. "תישארו איתנו, נעשה שמח", הוא מבטיח, ומקיים ב"סך הכל נשיקה" של מושיק עפיה. עכשיו כבר יש אווירת חאפלה, רוב הקהל רוקד וסרנגה צועק "בראבו". והנה "בום פם" ואחריו, ביוונית מעוברתת בפזמון, "בחוף של טראפטוני" שמזוהה עם שלומי אחר - שבת.
בערך בחצות סרנגה מכריז על סיום ההופעה. אף אחד לא מתרשם כמובן מההצהרה, כולל התזמורת, שלא טורחת לעזוב בעקבותיו את הבמה. הם כבר מנגנים את השיר הבא, בלעדיו, אבל סרנגה נמשך אל הצלילים המקדימים, וגם הקהל שמתרגש לקראת "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג - הקאבר הכי יפה שסרנגה העניק לפרויקט "עבודה עברית". "האמנם", הוא שר בהתכוונות, "האמנם – עוד – יבואו – ימים – בסליחה – ובחסד". ככה, עם רווח לפני ואחרי כל מילה, שמקיף אותה בתשומת לב מפעימה. "ונשמת – את – ריחו – של – התלם – נשום ורגוע", הוא מתכופף אל הקהל. ב"ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע", הוא מזדקף. לפני שהנוכחים מתאוששים מהיופי, הקצב משתנה לחלוטין בשיר של אריס סאן. עוד פרחים, ריקודים, הדרן אחרון, שיר הנושא "מונו" בפעם השנייה, ואנשים קמים, הפעם כדי לעזוב, מותירים על הרצפה פרחים וחיוכים.
