אחד משלנו

אפרופו "ואלס עם באשיר" שלא זכה באוסקר, באותו ערב ממש צפיתי בסרט נוסף שכנראה גם לא יקבל אוסקר. לא בטוח שב"קאן" מאד יתעניינו בו, ובפסטיבל ברלין כנראה לא יבינו את המטען בן ה-2000 שיושב לו על הכתפיים. להם, זה יראה כמו עוד סיפור על אהבה, זוגיות, מאבקי כוח ומוסכמות חברתיות - עוד שיקוף של עולמינו המערבי המודרני המסובך.

אבל הסרט "ברוריה" שיצא בימים האחרונים לאקרנים, הוא ממש לא כזה. בבסיסו עומד אחד הסיפורים המרתקים ביותר המתגלגלים בין דפי המשנה, התלמוד והמפרשים של טקסטים אלו - סיפורם של רבי מאיר וברוריה אשתו. מיום שעמדתי על דעתי כבוגרת מודעת, נמשכתי לדמותה של ברוריה - בתו של רבי חנינא, אשתו של רבי מאיר, תלמידת חכמים עצומה בזכות עצמה, ובמידה רבה סמלו של המאבק הפמיניסטי הדתי (לא בהכרח בצדק, לדעתי, אבל זה כבר נושא לפעם אחרת...). המקורות היהודיים השונים משופעים בסיפורים ובמדרשים העוסקים בדמותה של ברוריה, בדמותו של רבי מאיר ובמידה רבה אף במערכת היחסים המורכבת ביניהם.

הסיפור התלמודי עצמו שעולה מ"תפירת" כל המדרשים יחד לכדי תמונה אחת כוללת (ושאותו לא אספר כדי לא ליצור "ספוילר”) הוא - כאמור - מרתק, עד שהוא מגיע לסיומו המדהים, הדרמטי והטרגי מאד. עם זאת, במסגרת הקו הכללי של המסורת, מסכת זבחים וסוגיות "שור שנגח את הפרה" היו, אפעס, קצת יותר פופולריות במשך הדורות, וכך יצא שעל אף הרלבנטיות העצומה לימינו אנו, מעט מאד אנשים יודעים על קיומו של הסיפור, ובעצם כלל לא לומדים או מלמדים אותו באופן מסודר, כולל בבתי ספר דתיים.

ועל רקע תהום הנשייה הזו, הפציע לו הסרט "ברוריה" אל המסך הכללי-המסחרי-החילוני. וצריך להבין - עד כמה שאני מעריכה את בית הספר לקולנוע "מעלה", את פועלו ואת בוגריו שעושים קולנוע (וגם טלויזיה - עיין ערך "סרוגים") משובח, העוסק בתכנים מעולמות אחרים וחושף אותם לצופים, לא זה המקרה. היות שאני מכירה את יוצרי הסרט ואף חלק גדול מהצוות המקצועי שעסק בעשייתו, אני יכולה להעיד שהמדובר באנשים שרובם אינם דתיים, ושהחשיפה לסיפור של ברוריה גרמה להם ממש לצלול אל תוך העולם שלה - עולם גברי, רבני, נטוע עמוק בהוויה של תורה ומצוות. ככל שעשיית הסרט התקדמה, כך גברה מעורבותם הרגשית בסיפור, והוא הפך להיות מדובר ביניהם, נושא לוויכוח מתמיד. כך יצא שתוך כדי מלאכת איסוף המדרשים לכדי תמונה כוללת אחת, הסרט בעצם נהיה מדרש בפני עצמו, מדרש חילוני, מודרני וישראלי לגמרי, לסיפור המקורי של ברוריה ורבי מאיר.

אני מבקרת קולנוע קטנה מאד. אני ממש נהנית מסרטים שהמבקרים

קוטלים לחלוטין, ובדרך כלל ב"סרטי החובה" ביפנית או בשוודית אני נרדמת כבר בנעימת הפתיחה. לכן, אולי אני לא בדיוק בר סמכא להגיד שהסרט פשוט טוב. אבל אני כן יכולה להגיד שעצם קיומו של הסרט על המסך המסחרי, לא במועדון של היישוב, וגם לא במסגרת פסטיבל "סרטי תרבות יהודית" באיזה סינמטק שכוח אל עם חמישה צופים "תרבותיים”, הוא חשוב. הסרט הזה מעורר דיון ומעמת אותנו עם הדעות הקדומות שלנו, ובמידה מסוימת גם עם החיים שלנו ועם הבחירות שלנו. ואת כל זה הוא עושה תוך קיום דיאלוג צמוד עם טקסט תלמודי עתיק.

לכן, בעיניי, את האוסקר על "הסרט הזר" הוא בחיים לא יקבל. הוא כל כך לא זר - הוא לגמרי שלנו.