הכבשה הכובשת
להקת "לאמב אוף גוד" מוציאה אלבום חדש ומצוין, ומוכיחה שהיא נמצאת כיום במקום מקצועי מרגש במיוחד. עם הכבשה הזאת אי אפשר להירדם, ואי אפשר להישאר אדישים כלפיה
הכבשׂה האלוהית התמימה היא זו שכבשה בסערה את לב המאזינים, היא הייחודית ולה אף אחת לא דומה. כשהיא מגיעה, אני יודע שהיא תעצור ותסתובב לי בחדר, אין לה עניין להמשיך עם העדר. אני לוחש לה: "נו כבשה, תזוזי, תני לי לראות את כולם". אבל היא לא זזה והכבשה האלוהית היא בדרך כלל הכבשה איתה אני אף פעם לא נרדם.
אמנם הפסקה שמעל היא פרפראזה על אותה יצירת ילדים מופלאה שכתב יהונתן גפן, אבל זהו גם תיאור של מה שהכבשה (או הטלה) האלוהית עושה לך. כשמקשיבים ל-"Lamb Of God", העולם נעצר במקום. הוא לא זז. המוזיקה תופסת את המעריצים ומטלטלת אותם מכף רגל ועד ראש. היא חופרת בגולגולת באופן הכי חיובי שאפשר, וכך אף פעם לא נותנת לך מנוחה או מאפשרת לעצום את העיניים, גם לא לרגע אחד.
הסולן רנדי בליית'. קולות מגיהנום (צילומים: אור אלתרמן)
"לאמב אוף גוד", שהגיעה מוירג'יניה שבארצות הברית, היא ללא ספק היורשת הרשמית של המטאל האמריקני של "פנטרה" ו"סלייר" בעשור הראשון של המאה ה-21. להקה מקורית, בועטת וחזקה, מדויקת וטעונה, גרובית ומקפיצה וכל זאת עם מגע דרומי אמריקני מטונף. "מטאל אמריקני טהור", היא אוהבת להגדיר את עצמה הלהקה בסיבוב ההופעות שלה לפני כשלוש שנים, וקלעה בול למטרה.
"לאמב אוף גוד" היא לא הלהקה שבזכותה מאזינים יחלו לשמוע מטאל בפעם הראשונה ויחצו לצד האפל. היא כבר שייכת למועדון החברים השחור. אבל בתוך המועדון הגדול הזה, היא נשארת ייחודית ואימתנית. מטאליסטים רבים יתווכחו אם הלהקה המחוזרת היא אכן אחת הלהקות החשובות שקיימות היום בז'אנר. אבל בין אם תאהבו אותה ובין אם לאו, אי אפשר להישאר אדישים לקול הגיהינום המהוקצע של הזמר רנדי בליית', לתיפוף המתקדם של המתופף כריס אדלר ולגיטרות הכל כך רועמות של ווילי אדלר וג'ון קמפבל.
לא תוכלו לישון. הלהקה בהופעה
הלהקה העצבנית החלה את דרכה בתחילת שנות ה-90 בתור "Burn The Priest" ("שרפו את הכומר"), שם שהביא אחריו מתנגדים בקרב התושבים הנוצרים האדוקים במקומות בהם הופיעה. אחרי אלבום אחד, שנשא את השם הפרובוקטיבי, הלהקה התנערה מהשם, החליפה אותו ל"לאמב אוף גוד" המתון יותר והוציאה עוד שני אלבומים, "New American Gospel" ב-2000 ו-"As The Palaces Burn", שיצא שלוש שנים מאוחר יותר והופק על ידי גורו המטאל דווין טאוונסנד.
אבל רק שנה לאחר מכן, כאשר הוציאה את "Ashes Of The Awake", הפכה הלהקה ליהלום המנצנץ בעולם המטאל הרחב. החברים מוירג'יניה יצרו אז גרוב מטאל מעורב בת'ראש מטאל וקולות אדירים, נמוכים וגבוהים, עם קצב ששורשיו באדמה. איך שלא תקראו לזה, זה פשוט היה טוב. אחר כך גם הגיע "Sacrament" , אלבום עמוס ואדיר שללא כל ספק התחרה בקודמו ברמת המצוינות שלו.
בליית'. עוד אלבום מצוין
עכשיו, ללהקה שהפכה למעצמה ומכרה כבר כשני מיליון עותקים מכל אלבומיה, יש אלבום חדש בשם "Wrath". הפעם החליטו חברי הלהקה לשבור את הקו המחבר בין אלבומיה האחרונים. הן החדירו אווירה חדשה לצלילים. לפעמים היא חופשית יותר אך לפעמים כבדה וקשוחה ומאיימת יותר. "Wrath" הוא אלבום מצוין. מספיק לשמוע שיר כמו "Everything To Nothing" בכדי להבין באיזה מקום מקצועי ומרגש נמצאת הלהקה היום ואיך הצליחה לסדר מחדש את כל התבניות המקוריות שלה מהאלבומים הקודמים.
פעמיים ראיתי את "לאמב אוף גוד", שליחי המטאל החדשים האלה, בהופעה בשנתיים האחרונות. פעם אחת בבריטניה והשנייה בגרמניה. על הבמה, הסאונד המדויק והמודרני, השאגות החזקות והטלטול הבלתי הפוסק קודחים לתוך הלב והמוח בדיוק כפי שנעשה באלבומים. הנה, אתם מוזמנים לקבל טעימה איך זה נעשה על הבמה.
מי שעוד רוצה לחקור את התופעה הבימתית יכול גם לרכוש את הדי.וי.די המצוין, "Walk With Me In Hell" שהוציאה הלהקה בשנה שעברה. תוך כמה האזנות בודדות לאלבום החדש, השיגעון ייכנס לכם כל כך חזק לתודעה, שלא משנה כמה כבשים צעירים תספרו, כבר לא תוכלו לישון יותר. הבטחה.
