מתהום וחושך - לחיים של חום ואהבה

"שלום למערכת ynet,

קראתי את כתבות פרויקט 'הילדים של כולנו' ורציתי לספר שאני מכירה את הכאב והסבל של הילדים האלה מקרוב. בילדותי עברתי בין פנימיות ומשפחות מארחות. גרתי גם תקופה ארוכה בכוחות עצמי בכל מיני מקומות ברחוב. רציתי לומר מבפנים שאין לאנשים מושג כמה העזרה שלהם משפיעה על נפש הילד. אני זוכרת עד היום מילים טובות שנאמרו לי במהלך התקופות הרעות.

אני כעת בהריון ואנחנו מאושרים מכל רגע. זה שהצלחנו להגיע לאן שהגענו זה הרבה בזכות האנשים שעזרו ונתנו לנו כוחות במשך הדרך. רציתי לומר יישר כוח על הפרויקט החשוב הזה ורציתי לחזק את כל האנשים הטובים שמוכנים ויכולים לתת ולהסביר להם כמה זה חשוב! יש לכם את היכולת לשנות את גורלו של ילד, מתהום וחושך - לחיים של חום ואהבה.

בברכה, דינה".

"הרגשתי כאילו כבר הייתי שם"

את המכתב המרגש הזה קיבלנו מדינה (שם בדוי). כשהצענו לה להתראין ולספר את סיפורה, כדי לעזור לילדים אחרים, היא הסכימה מיד ואמרה: "אני אשמח מאוד לעזור. אם בזכות זה, אפילו לילד אחד יהיה מקום טוב להיות בו, זה שווה הכל".

דינה חוותה בדידות איומה, נחשפה לסכנות ובדרך נס ניצלה מהן. לבסוף, היא גם מצאה אהבה. "יחסית למי שפגשתי ברחוב", נזכרת דינה. "הייתי במצב טוב. פגשתי שם הרבה נערים ונערות שמתו מסמים או שנשארו שם עד עכשיו. פגשתי נערות שהפכו לזונות ואין להן עכשיו בכלל חיים וכל זה רק מתוך רצון לקבל יחס. לי היה מזל".

היום, בגיל 27, נשואה ומצפה לילדה ראשונה, בחרה דינה לשתף אותנו בסיפור חייה. "התרגשתי מהסיפורים שקראתי בפרויקט "הילדים של כולנו". הרגשתי כאילו כבר הייתי שם. אני מכירה את ההרגשה הזו של לחפש מקום בטוח, לחפש מקום של שייכות. פניתי בשביל להגיד כמה חשוב שיעזרו לילדים הללו".

"כל הזמן היה לי רע"

"לפני שיצאתי מהבית, כל הזמן היה לי רע. בבית הספר צחקו עלי בגלל שהייתי מוזנחת. הבגדים היו מוזנחים ואני חושבת שהייתי מסריחה קצת. אני זוכרת שכשהגעתי לפנימייה, הייתי בהלם שמתקלחים יותר מפעם בשבוע. בבית, במשך היום הייתי רעבה. לפעמים רק בערב היה מה לאכול. לא תמיד היו סנדוויצ'ים לבית הספר. ניסיתי לפעמים לקחת סנדוויצ'ים של אחרים. נורא רציתי להתחבר ולא ידעתי איך.

"ילדים מאוד שמים לב אם מישהו במצוקה. אם הוא חלש, אפשר לצחוק עליו. בבית היה צריך להילחם בשביל טיפת תשומת לב ואהבה. לא הרגשתי אהבה. עם האחים הקטנים הייתי בקשר טוב ואני ואחותי הגדולה ניסינו כל הזמן לטפל בהם. מגיל 11 היה ברור שיש לנו אחריות על הקטנים, אולי אפילו לפני, אני לא זוכרת. היינו מבשלות, עוזרות בשיעורים, שולחות אותם לבית הספר.

"נתנו לי לבחור פנימייה ובחרתי במקום קטן ורחוק מהבית. כמה ימים לפני כן לא הצלחתי לישון. מאוד התרגשתי. חשבתי שסוף סוף יהיה לי טוב, שארגיש שייכת. אני זוכרת עד היום מה לבשתי. אבל זה לא הצליח גם שם. חזרתי הביתה. מצד אחד, היה כיף לחזור. התגעגעתי להורים כשלא הייתי. מצד שני, היה בבית מאוד קשה. הרווחה כבר הייתה בתמונה והסבירו להורים כל מיני דברים, אבל אני חושבת שבגלל כל המשקעים שהיו לפני כן, מאוד כעסתי על ההורים והייתה בי ממש עצבות כזו בפנים, שלא הצלחתי להסתדר איתה, למרות שהם היו יותר בסדר".

רק לזכות בתשומת לב

דינה נשארה בבית כשנה עד גיל 16 ואז, לאחר מריבה טעונה במיוחד עם אמה, לקחה כמה דברים ועזבה את הבית. "בהתחלה המשכתי ללכת לבית הספר. ישנתי כמה ימים אצל חברה, אחר כך עברתי בין חברות ובאיזשהו שלב היה לי כבר לא נעים ולכן ניסיתי להיות פחות ופחות תלויה בהן. ניסיתי למצוא מקומות להיות בהם לבד.

"לפעמים הייתי ישנה ברחוב, בחדר מדרגות, בפארק או בכיכר בה היו עוד אנשים כמוני. לפעמים הייתי הולכת לבית הספר. אחד האחים ישן איתי מדי פעם ברחוב. הוא היה אז בן 12 וגם הוא לא הסתדר בבית. לפעמים היינו נעלמים לכמה ימים ואף אחד לא שם לב. מאוד רצינו שישימו לב. היינו עושים דברים רק כדי לזכות בתשומת לב.

"כמה חודשים חייתי כך ואז משפחה של אחת החברות שלי שמה לב למצב שלי והזמינה אותי אליהם. הם היו משפחה אומנת שלי במשך כחצי שנה, אך לאחר מכן, ההורים שלי התנגדו לסידור הזה מול הרווחה, היות והמשפחה הזו הייתה דתית לאומית ולא חרדית כמו המשפחה הביולוגית שלי. הם לא ביקשו ממני ללכת, אבל אני הרגשתי ממש רע עם זה שאין להם תמיכה כספית של הרווחה. הרגשתי שאני עול והחלטתי ללכת משם. הם ניסו לשכנע אותי להישאר, אבל לא רציתי.

"לא סיפרתי להם למה אני הולכת. חזרתי לרחוב. שנה וחצי גרתי ברחוב או אצל אנשים מזדמנים, כך עד גיל 18. נחשפתי לכל מיני דברים גם בגלל שהייתי נורא תמימה בהתחלה. להגיע מעולם חרדי לעולם כזה, זה בלתי נתפס. בהתחלה לא ידעתי ממה צריך להיזהר, אך עם הזמן למדתי. הקושי המשמעותי לא היה הקושי הפיזי, אלא הקושי הנפשי. רציתי חום, אהבה, יחס ותשומת לב והרבה פעמים הסתבכתי בכל מיני דברים בגלל זה".

"נמאס לי מהכל"

"למדתי להסתדר לבד", מספרת דינה. "לפעמים עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות והייתי כבר באנטי להכול. באותה תקופה נקלעתי לכמה מצבים מאוד קשים. אני זוכרת שפעם הייתי ממש בדיכאון. היה לי מאוד קשה ורציתי למות. נמאס לי מהכול ולא היה לי כוח לנסות ולשרוד כל הזמן. הייתה גם תקופה בה עבדתי בחוף ומישהו ניסה לאנוס אותי. עד היום קשה לי במצבים מסוימים בעקבות המקרה הזה.

"כשהגעתי לגיל 18 מאוד רציתי ללכת לצבא. חשבתי ששם הכול יסתדר. נערכה שיחה נוספת עם המשפחה בתיווך הרווחה והחלטנו שאני אוותר על משהו שאני ממש רוצה ושההורים יוותרו על משהו שמאוד חשוב להם. בסופו של דבר, ויתרתי על הצבא והם ויתרו על הדרישה שלהם שאשאר דתייה. היה לי חשוב לראות את האחים שלי והייתי מוכנה להקרבה הזו. כמעט ולא ראיתי אותם באותה תקופה כי נמנעתי מלראות את ההורים".

במקום הצבא, בחרה דינה לעשות שירות לאומי בפנימייה לילדים ממשפחות מצוקה עם הפרעות התנהגות. "מאוד רציתי להגיע לשם. הרגשתי שאני מבינה את הילדים האלו ושלמרות שאני לא כל כך הצלחתי, אני יכולה לעשות משהו למענם. הבנות האחרות אמרו לי כל הזמן 'למה את כל כך רגשית איתם? כל הזמן פינקתי אותם ונתתי להם אהבה ותשומת לב".

"כועסת שלא אהבו אותי"

את בעלה פגשה דינה לאחר השירות הלאומי, כשהחליטה להשלים בגרויות. הוריו נפטרו כשהיה צעיר מאוד והוא גידל את עצמו לבד, ללא התערבות של הרווחה. "אני לא יודעת אם על הרקע הזה היה חיבור בינינו", אומרת דינה. "אבל היה חיבור טוב מההתחלה. לא הפתיע אותי שגם לו יש סיפור כזה. זה עשה לי טוב, כי הוא הצליח להבין אותי במקומות שאנשים אחרים לא הבינו ולהיפך".

דינה בת 27 כיום, עובדת כפקידה, נשואה טרייה ובהריון בחודש חמישי. הזוג מצפה לבת. דינה ובעלה גרים רחוק מההורים. הם באים לבקר מדי פעם, אבל הקשר רחוק. "אני עדיין כועסת. הם לא כל כך מבינים. בעיקר אמא שלי. לגבי אבא שלי, אין לי מושג מה הוא מרגיש. עיקר הכעס שלי הוא על ההורים, שלא אהבו אותי כמו שילד צריך. אני יודעת שכל האחים הבוגרים מרגישים אותו דבר".

"אני שמחה מאוד שיש לי אפשרות להתחיל משפחה חדשה ומחכה כבר לפגישה עם בתי. אני רוצה לתת לה כל מה שהיא תצטרך. אנחנו לא קשורים יותר לחיים הקודמים שלנו. אלו החיים שלנו עכשיו ואנחנו יכולים לעשות את זה כמו שצריך".

"חשוב לי שמשפחות יבינו כמה זה חשוב לקחת ילד אומנה או לתרום לילדים הללו בכל דרך אחרת. אני זוכרת אנשים שחייכו אלי כשהייתי ברחוב, שאמרו לי מילה טובה, למרות שהייתי כבר נערה, זה היה לי כל כך חשוב. הילדים הללו כל כך צמאים לזה. מי שלא מקבל את זה בבית, הולך לחפש את זה במקום אחר.

"אם פתאום מישהו בא ונותן חיבוק או חיוך או כל דבר, זה יכול ממש להציל את הילד. אני זוכרת עד היום אישה אחת שהסתכלה עלי בחיוך של אכפתיות כשגרתי ברחוב ואני זוכרת את המשפחה האומנת שניסתה לעזור לי. כמה טוב היה לי באותן תקופות כשהיה מישהו שנתן לי אפילו קצת תשומת לב (נאנחת). לפעמים זה יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות של ילד (נאנחת שוב).

"אני מקווה שמהסיפור שלי יוכל לצאת משהו טוב למישהו, אולי אפילו משפחה אחת שתרצה לעשות טוב לילד אחד ושיהיה לו בית, כך שמישהו אחר לא יצטרך לעבור את מה שעברתי".

רוצים לעזור לילדים?

• לחצו כאן  וחתמו על הטופס המקוון.