קללת העונה השנייה
אריאנה מלמד צפתה בפרק הפתיחה של העונה השנייה של "הבורר", ולא הצליחה לעמוד בקצב האירועים המסחרר. אפילו משה איבגי וחנה אזולאי הספרי נראו כאילו הם לא מאמינים לתסריט ורק מקיימים את החוזה שלהם
נקרא לזה "קללת העונה השנייה" - קללה שסדרות דרמה מקומיות לוקות בה, אם הן בכלל מגיעות למעמד הנכסף הזה. אפשר גם לקרוא לזה בשמות אחרים, מחמיאים פחות, שיעידו כי יש כאן טעות גדולה בתמהיל, וכי היחס בין קצב הארועים המסחרר לכתיבה ולביצוע המרושלים לא יכול להחזיק צופה סביר מול המסך יותר מדקות ספורות, אפילו בפרק הפתיחה.
לכאורה, יש כאן מטעמים; יש נסיון חיסול שלא צלח, תכנוני נקמה קדחתניים, הכנות ללוויה מבוימת, משבר בזוגיות, בגידה וסצינת סקס לוהטת, עוד בגידה רעיונית שבסופה פילגשו של היורש הופכת לעדת מדינה, מסיבה של משפחת הפשע היריבה לציון מותו של הבורר שלא מת ועוד.
הבורר. גם היא סובלת מקללת העונה השנייה (צילום: קובי בכר)
ואם כל זה לא מספיק - נסיון של זה שרצה לחסל את הבורר להתחיל עם בת אחיו של הבורר, ובסוף זה נגמר בבעיטות ודחיפות, לא לפני שהאח מאבד אצבע הנגזרת ממש לנגד עינינו במספריים אימתניים (כשהגוזר גם מקרב את גדם הפלסטיק למצלמה).
לא עומדים בקצב
אם שכחתי משהו, אנא סילחו לי; קצב הארועים מסחרר אפילו יותר מזה. כל כך מסחרר שלאיש אין זמן לפתח התייחסות רצינית לשלל החומרים שנזרקים כאן לאויר.
כמו בעונה הקודמת, בעיותיו של התסריט בולטות אף יותר מגדם-אצבע דרמטי; זה מתחיל בסצינות מרושלות מאוד (רופא שהוכה בחדר הטיפולים יוצא משם חבוש למשעי; הבת נעמי אסולין עוברת מהיסטריה של בכי להיסטריה של צחוק בשניה ורבע; משפטי-דחקה מופרכים לגמרי מושמעים במסיבה לציון מות הבורר).
זה נמשך בדיאלוגים מהירים מדי שלא משאירים לשחקנים שהות לנשום, ומאלצים אותם להגיד "מי שחי בעבר מת בהווה" ו"יחטוף קריזה, יקבל לאטמה לפנים" באותה הבעה של שכנוע עצמי. זה מתסכל במיוחד נוכח עיצוב הויזואלי שנדמה שאיש לא נתן עליו את הדעת כאן: כולם נעים בחלל במידה שווה של אדישות.
בעונה הקודמת, גם כשלא היה ברור אם הסדרה היא נסיון נועז לדחוס את כל מרכיבי עולם הפשע לארבעים דקות שבועיות, גם כשהמתח בין מציאות הפשע המצולמת לבין הפרודיה על אודותיה היה תפור בתפרים גסים - אפשר היה להתנחם לפרקים במשחק הגון של משה איבגי. אפשר היה להתנחם גם במאמצים נוגעים ללב של יהודה לוי לפתח אישיות מלבבת של שחקן דרמטי רציני. ועכשיו באה הקללה והחריבה גם את זה.
ממחזרים הבעות
איבגי וחנה אזולאי הספרי, בתפקיד רעייתו הנאמנה והמטומטמת, מביאים אל המצלמה בפרק
הראשון את המינימום ההכרחי, כאילו לא החליטו בעצמם אם הם יכולים להאמין לתסריט או רק לקיים את החוזה שלהם כלשונו. צוות גדול ומוכשר של שחקני משנה כנראה הבין את הרמז, וכולם מסתפקים במיחזור הבעה אטומה-עד-מאיימת במקרה של הרעים הנוראים (יגאל הנאצי וחבורת עוזריו הרב לאומית) והבעה אטומה-עד-מאוימת במקרה של הפחות-רעים. כשזה מה שיש על המסך, שום איבר מדמם לא יציל אותנו מן החטא הגדול של דרמת פשע: השעמום.
בעניין אחר: מעומק ליבי אני מתנצלת בפני נסלי ברדה ושלי טפיירו, יוצרות הסרט המדובר על גואל רצון. צפיתי בו כשהוקרן וטעיתי טעות מרה ובלתי מקצועית כשייחסתי להן רישול בתחקיר. לא הן התרשלו. אני זו שהתרשלתי. אני מצירה על עוגמת הנפש שנגרמה להן בביקורת שלי ומאחלת להן המשך עשיה פוריה.
