השוואה מתבקשת בין חמאס לימין

התנהלות זו של נתניהו מלמדת אותנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה לעתים מוקדם מהמצופה, ובאירוניה לא מבוטלת. פרנסי הליכוד אולי לא יאהבו את ההשוואה, אך עובדה היא שהם משחזרים באופן מדויק את תגובתה של תנועת החמאס לאחר ניצחונם הסוחף בבחירות למועצה המחוקקת בינואר 2006.

גם אז, כמה אירוני, מיהר החמאס לקרוא לפתח להצטרף לממשלת אחדות בראשותו תוך שימוש באותה טרמינולוגיה שחוקה בדבר "אחריות לאומית" ו"אתגרים קיומיים", והפציר במי שאך לא מכבר נחשב בעיניו כמסכני שלום העם לשלב ידיים ולהסתופף יחדיו בממשלה אחת.

הישראלי הממוצע אולי יופתע לגלות עד כמה רבים קווי הדמיון בין הבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב-2006 לבין אלו הישראליות ב-2009, לא רק בתחושת המיאוס מהשחיתות שפשתה בקרב ההנהגה שעמדה ברקע הבחירות, אלא בעיקר בתוצאותיהן ומשמעותן.

למעשה, הבחירות הישראליות מהוות תמונת מראה כמעט מדויקת של אלו הפלסטיניות: אם ב-2006 עלתה לשלטון תנועה פלסטינית המסרבת להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל, הרי שב-2009 עלתה לשלטון בישראל תנועה המסרבת להכיר בזכות קיומה של מדינת פלסטין.

גם היום, כמו אז, מבינה ההנהגה המיועדת כי מדובר בניצחון בעייתי, וכי ללא עלה התאנה "השמאלי" היא נדונה לשלם מחיר יקר ביותר, בעיקר בזירה הבינלאומית. אפילו גלגולי העיניים של לבני וברק, המקבלים עליהם לפתע בהכנעה את הכרעתו של הבוחר, מזכירים בדיוק משעשע את התנערותם של ראשי הפתח מחיבוק הדב החמאסי בזמנו, תוך שמחה לאיד משונה-משהו על ניצחון הפירוס של יריבם.

נכון להיום, נראה כי מאמציו של נתניהו להעניק לממשלתו העתידית את תעודת ההכשר בדמות מפלגות המרכז נידונו לכישלון, ממש כמו אלה של אסמאעיל הנייה לפני כשלוש שנים, והוא ייאלץ בסופו של דבר להיות ראש לשועלי הימין.

ממשלה כזו תהווה אבן בוחן מעניינת עבור כל אלה שסברו כי בחירתו של העם הפלסטיני בתנועה לוחמנית שלא מכירה בזכות קיומה של ישראל מצדיקה ואף מחייבת מלחמת חורמה נגדו, מלחמה שהתבטאה בסגר ממושך על רצועת עזה והרעבת מליון וחצי תושביה, בהפגזות קטלניות על ריכוזי אוכלוסין, בחטיפת נבחרי ציבור פלסטינים ועוד.

אם עליית החמאס לשלטון הצדיקה בעיני ישראל את ההתעמרות הבלתי אנושית בתושבי הרצועה, מה יהא דינו של העם אשר העלה לשלטון את התוקפניים שבניציו?

נכון, ההשוואה בין הימין הישראלי ובין החמאס צורמת ביסודה. למרות שמדובר בשתי תפיסות עולם כוחניות ובלתי מתפשרות שאינן מכירות רשמית בזכות קיומו של הצד שמנגד כריבון לגורלו, ישנו הבדל אחד מהותי ביניהם: החמאס משתמש באלימות כדי להשתחרר מהכיבוש, ואילו הימין הישראלי רואה בעוצמה הישראלית כלי לשימור הכיבוש ואף להעמקתו.

אמנם סביר להניח שהעולם לא יעניש את ישראל על בחירתה זו בברוטאליות שבה הענישה ישראל את הפלסטינים, אך כדאי לציבור הישראלי להיות קשוב היטב לקולות ההולכים ומתרבים ברחבי העולם, אלה הרואים בישראל מדינה כוחנית וגזענית וקוראים להחרימה. אחרת, ועידת דרבן השניה תהווה רק טעימה קטנה ממה שמחכה לנו עוד בשנים שיבואו.

אורלי נוי, קואליציית נשים לשלום