מחפש את נופי הנפש

"חיפוש אחר נופי הנפש הם האובססיה שלי", מודה אמן הבמה ואחד מיוצרי החלומות הגדולים של התיאטרון החזותי, פיליפ ז'נטי. למסיבת העיתונאים האינטימית שאירח המכון הצרפתי בתל אביב, הגיע היום (ב') ז'נטי עם רעייתו ושותפתו לעבודה מזה כשלושה עשורים, מארי אנדרווד, כשהוא נתמך בקביים. הסיבה, פרוזאית – ז'נטי החליק בכניסה לחניון ושבר את העקב. "אכילס במלוא הדרו", הוא אומר.

"לא ליפול בסופרמרקט הגדול של הקלישאות שלי" (צילום: מרב יודילוביץ') 

להקתו של ז'נטי חוזרת ארצה הפעם עם המופע המצליח, "בולילוק", שם שנבחר לדבריו מתוך עצלות. "את שאר המופעים הייתי צריך לתרגם בכל פעם לפי מדינת היעד שבה אנחנו מופיעים", הוא אומר וצוחק, "הנה לכם שם שעובד בכל השפות".

עושה הרושם שז'נטי שמח לחזור לישראל. בביקור הקודם של הלהקה בארץ, לפני כשנתיים, נבצר ממנו להגיע. "זה עונג גדול לחזור ולהיות ביניכם אחרי שנים", הוא אומר, "נדמה שהפעם הראשונה שבקרתי בישראל, היתה בימי הפרעונים. אין ספק שהמקום הזה מרתק אותי".

"בולילוק", יצירתם האחרונה של ז'נטי ואנדרווד, נולדה מתוך ידיעה בעיתון על סטודנט אמריקני שנשפט על אונס בחורה. במהלך המשפט, מספר ז'נטי, התגלה כי הוא סובל מפיצול אישיות ובתוכו מסתתרים למעשה 16 אנשים שונים. "האישיות המרכזית שלו דחתה את שאר הישויות וחשבתי שזה מרתק. עצם הרעיון שבתוכנו מתחבאים אנשים שונים הפעיל אותי", הוא אומר.

בולילוק. בובות שמייצגות את תת ההכרה (צילום: Pascal Francois)

במרכז המופע החדש עומדת אליס, פיטום שמציגה בקברט משוגע שבו הכל משתבש. הבובה שהיא מפעילה מקבלת חיים וכך גם החפצים שמקיפים אותה. מריונטות הופכות בהדרגה ליצורים אנושיים שמציגים את הפנים השונים של אליס ומושכים אותה למסע אל תוך עצמה בעולם שהוא חלום ולפעמים סיוט. "האובססיה הזו לטייל בפנים מלווה אותי שנים ארוכות", אומר ז'נטי, "אני חושב שזה נובע מטראומת ילדות. כשהייתי בן 6 אבי נפטר. אמי הסתירה ממני את המידע הזה וזמן קצר לאחר מכן נשלחתי לפנימיה. במהלך הילדות עברתי פנימיות שונות שמהן ברחתי בסופו של דבר ויצאתי לטייל בעולם. במשך 4 שנים חציתי יבשות וימים ומדבריות. התירוץ היה שרציתי לאסוף מידע על בובות ומפעילי בובות בעולם. האמת, ביקשתי להיות חופשי. זו היתה חוויה אדירה ובסוף המסע גיליתי שבניגוד למה שחשבתי, לא כל העולם נגדי. רוב האנשים שפגשתי היו נדיבים מאוד. המסע הזה שינה את חיי ועזר לי לחיות בשלום עם עצמי ועם הסביבה. אולי את המסע הזה אני מנסה לשחזר פעם ועוד פעם על הבמה".

משתמש בחלום כנקודת מוצא

ז'נטי אוהב לחלום. יצירותיו, לדבריו, הן תולדה של חלומות. "הדימויים שאני מייצר קרובים מאוד לדימויים שיש לי בחלום", הוא אומר ומשלח מחווה לגדול פרשני החלומות, "לכתביו של פרויד היתה השפעה גדולה עלי למרות שהתזות שלו מעולם לא הוכחו באופן מדעי. אני חושב שהפרשנות שלו היא דרך פואטית ונפלאה שמסבירה איך תת ההכרה מדבר אלינו".  

אל המקום התת הכרתי חותרים גם הדימוים הבימתיים שלו. "מעניין אותי לגלות מה נמצא מתחת לדימוי ומה הוא מביא כמטפורה", הוא אומר, "קשה מאוד לתפוס חלומות שהרי הם רק סימבולים למאורעות שהאינדיבידואל יכול לקרוא ולפרש בעצמו או על ידי פסיכואנליזה. זו הסיבה שאני משתמש בחלום כנקודת מוצא ומשתדל לא ליפול בסופרמרקט הגדול של הקלישאות של עצמי, ובסופו של דבר לאפשר לכל אחד בקהל לצאת למסע שונה".

תהליך העבודה לדבריו מתחיל בכתיבת תסריט, שלד ראשוני, שעליו נרקם

הגוף. "אני מנסה לחשוב באימג'ים. פעם ציירתי סטוריבורד, היום מתוך עצלות אני משתמש בפוטושופ. לכל סצנה יש דימוי ומרגע זה והילך נכנסים השחקנים והרקדנים שלנו לתהליך העבודה. אנחנו מנסים להקשיב לחומרי הגלם שיש להם חיים משל עצמם. לחומר יש דרך משלו, דינמיקה משלו והוא משכיח ממך את מה שכתבת וסוחב אותך אחריו".

במהלך הביקור של השניים בישראל יערכו ז'נטי ואנדרווד סדנה בת ארבעה ימים בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים בה ישתתפו גם תלמידי תיאטרון ממזרח העיר. ז'נטי מודה שהוא שונא את המילה "ללמד" ומתלבט אם זה קשור לביוגרפיה הפרטית שלו. "ברחתי מ-16 פנימיות כך שאינני חושב שאני יכול ללמד באמת", הוא אומר ומחפש מילים מקבילות, "הייתי אומר שמה שאני מחפש במפגשים האלה הם גילויים הדדיים", הוא אומר, "אני שונא ללמד אבל אוהב להפגש עם בני אדם. אני לומד מהם במידה שווה. זו חוויה פנטסטית להגיע למקור של האדם שמולך, למצוא את המהות, לגעת בברק".