"אשתי מרגישה שהיא מפספסת משהו בחוץ"
"התחתנו בגיל צעיר, וכמעט לא היינו עם אחרים לפני כן. אני אישית מעולם לא בגדתי בה, לא חשבתי על זה אפילו. אני מתרגש ושמח בכל יום כשאני חוזר הביתה לראות אותה ואת הילדה, אבל משום מה ההרגשה לא הדדית. מה לעשות?"
שאלה:
"אני נשוי קרוב לשש שנים, עם ילדה בת שלוש, ונמצא עם אשתי יותר מעשר שנים במצטבר. לפני מספר ימים אמרה לי אשתי שהיא מרגישה חנוקה ושהיא מצטערת על כך שבעבר לא ניסינו לצאת עם אנשים אחרים. טענתה מבוססת על העובדה שאנחנו יחד מגיל מאוד צעיר, ולאף אחד מאיתנו לא היה קשר רציני וממושך עם בני זוג אחרים, לא היו לנו התנסויות מיניות עם אנשים אחרים והתמסדנו מהר מדי.
חו"ל לא מעניין אותי, לא מחפש את הריגושים. אני לא אוהב דיסקוטקים, רעש והמולה. אני לא שותה אלכוהול ולא אוהב פאבים. אני אוהב לשבת בבית, לראות סרט טוב, לבלות עם הילדה שלי ועם אשתי. היא, לעומת זאת, תמיד אהבה דיסקוטקים, לרקוד ולצאת. היא אוהבת את ההמולה וההתרגשות. היא מתה לנסוע לחו"ל ולראות עולם (הייתי עושה את זה בשמחה איתה אם היה לנו מספיק כסף).
אחרי שהיא באה ואמרה לי לפני כמה ימים שהיא צריכה קצת זמן להתנתק ממני, שהיא חושבת להתנסות עם אחרים, אמרתי לה שתעשה מה שהיא רואה לנכון, אבל תביא בחשבון שאם היא תהיה עם מישהו אחר - אני רוצה גט מיד. הבהרתי לה שאעשה הכל בשבילה, אשתנה מקצה לקצה בכל הנוגע לאותם דברים שהיא אוהבת ואני לא. אפילו תכננתי לנו לילה במועדון לילה, אבל היא החליטה ברגע האחרון שהיא לא רוצה "כי קר בחוץ".
אני מרגיש פגוע מכל הסיפור הזה ולא יודע מה לעשות. אני יודע שאני צריך לתת לה את ה"ריגושים" שהיא צריכה. אבל מה שהפריע ומפריע לי ביותר זו העובדה שהיא אומרת שהיא מצטערת על כך שלא ניסתה להיות עם מישהו אחר.
יש משהו במה שהיא אומרת, אבל אנחנו לא נמצאים בנקודה בחיים שלנו שזה אפשרי. אני אישית מעולם לא בגדתי בה, לא חשבתי על זה אפילו. אני מתרגש ושמח בכל יום כשאני חוזר הביתה לראות אותה ואת הילדה, אבל משום מה ההרגשה לא הדדית. אני נואש ולא יודע מה לעשות, לא רוצה לחשוב אפילו על האופציה של גירושים".
תשובה:
שאלתך נוגעת לתופעה רחבה שאפשר לקרוא לה בשם "משבר גיל ה-30 אצל זוגות שנשואים מאז ומעולם". מדובר בתחושה של פספוס והחמצה, שפוקדת אנשים רבים, שנפגשו והפכו לזוג בגיל מאוד צעיר, ולמעשה "גדלו יחד" ולפיכך הפסידו תקופה שלמה שאחרים עוברים לבד.
פעם, לא כל כך מזמן, חשבו שגיל ההתבגרות מסתיים בגיל 18. בגיל הזה הילדים הופכים לאזרחים לכל דבר, מקבלים לראשונה זכות להצביע ובישראל – מפקידים בידיהם נשק ונותנים להם אחריות להילחם ולהתמודד עם מוות. באופן פורמלי זה היה "הגיל הקובע" למעבר מילדות לבגרות. הציפיה החברתית מבני 18 היתה שהם ינהגו כבוגרים, יקחו אחריות על עצמם, יעמדו בזכות עצמם, מבחינת פרנסה וכלכלה וימהרו להתחתן ולהקים לעצמם משפחה.
אבל המצב הזה השתנה כבר לפני שנים. בני 20 של היום נחשבים עדיין "מתבגרים". רבים מהם חיים עדיין בבתי ההורים, וגם אם יצאו מהבית, הם עדיין נשענים על ההורים, החל בסיוע כספי נדיב וכלה בשירותי כביסה ואוכל. לרוב אין אפילו ציפיה שהם ידעו מה הם רוצים לעשות "כשיהיו גדולים". הם יכולים להעביר את הזמן בעבודות מזדמנות, לאסוף כסף רק כדי לבזבזו אחר כך בטיול גדול בחו"ל, להתחיל ללמוד, להתחרט ולעבור תחום באמצע וכולי.
מדובר במצב לגמרי שונה אצל זוגות שהכירו בגיל מאוד צעיר ו"התמסדו" עוד לפני שסיימו להתבגר. גם אם לא התחתנו, זוגות כאלה למעשה לא עוברים כמעט אף שלב מאלה שעוברים חבריהם הרווקים. מאחר שהם יחד מגיל צעיר, מהר מאוד הם עוברים לגור יחד, מפתחים הרגלים של זוג נשוי בנוגע לכלכלה ואחזקת הבית ונכנסים לסוג של "שיגרה" הרבה הרבה שנים לפני חבריהם הפנויים.
הזוגיות הצמודה עוזרת לאנשים כאלה לעבור את טלטלות ההתבגרות בצורה הרבה יותר מתונה ומאוזנת. רבים מהם לא מרגישים כלל שעברו משברים או שינוי בשנות ה-20 לחייהם. הם יספרו על יציבות, בטחון ותחושת נוחות נעימה, בזמן שחבריהם חשים תזזית ורצים ממקום למקום.
מביאים ילדים וממשיכים יחד בכוח האינרציה
במקום לשאול את עצמם מי הם, מה הם רוצים לעשות עם עצמם בחיים, כיצד הם רואים את העתיד, מה זה זוגיות טובה בשבילם ואיך ייראו חייהם בשנים הבאות – הם פשוט חיים את המציאות, מתחתנים במשך הזמן, מביאים ילדים וממשיכים יחד בכוח האינרציה, כמעט מבלי שיצטרכו לבחור או להסס.
הנוחות הנעימה הזו היא הרבה פעמים זמנית, כי שאלות שלא הציקו להם בגיל 20 לעיתים קרובות מתעוררות כעבור עשור. עכשיו, כשהם כבר מזמן בזוגיות יציבה, המשכנתה משולמת מידי חודש, הילדים גדלים והבית עומד על תילו, פתאום מתעוררות שאלות, ולא פעם גם ספקות וחרטות, לגבי השלב שכביכול הוחמץ.
לפתע, חוסר הניסיון המיני הקודם, היעדר הבסיס להשוואה מבחינת זוגיות והתחושה שאולי היה אפשר יותר טוב מתחילות לכרסם בביטחון הזוגי. פתאום, מתחילים להרגיש שיש התנסויות וחוויות שלא התרחשו, ועכשיו כבר קשה או אי אפשר לקיים אותן. ותחושת ההחמצה, שבדרך כלל מתעוררת רק אצל צד אחד בזוגיות, מתחילה לערער את הקשר.
נישואים פתוחים: משאלה "ללכת עם ולהרגיש בלי"
פרידות רבות מתעוררות בעקבות משבר גיל ה-30 הספציפי הזה. ועוד יותר מכך, הרבה סיפורי בגידה נובטים על הכר הרגשי הרעב הזה. יש זוגות שמנסים לפתור את הבעיה על ידי הפיכת הקשר ל"נישואים פתוחים", מתוך משאלה שיצליחו "ללכת עם ולהרגיש בלי". לכאורה זה סידור מושלם: שני הצדדים שומרים על הביטחון הזוגי, אבל גם מסכימים לוותר זמנית על ההבטחה לבלעדיות בקשר. וכך, למרות שהם יוצרים קשרים אחרים, הם לא נחשבים "בוגדים" ולכאורה הכל כשר.
לכאורה. שכן גם אם הסידור הזה נשמע קוסם לרבים מבחוץ, בפועל הוא ברוב המקרים לא עובד. בדרך כלל צד אחד מעוניין בפתיחת הקשר הזוגי הרבה יותר מהצד השני ורואה בכך חלופה הגונה לסודות, שקרים ובגידה. הצד השני נעתר, לפעמים בלית ברירה, בניסיון נואש לא לאבד את הכל. אבל הפער בין שני בני הזוג נשאר, ואיתו המרירות, הכעסים והקנאה. ברוב המקרים סידור שכזה לא יחזיק מעמד מעבר למספר חודשים ספורים.
במקרים אחרים בני הזוג מגיעים לטיפול זוגי. אפשר לנסות להכניס ריגושים וחידושים לתוך הזוגיות על ידי השקעה של זמן, כסף, ובעיקר הרבה תשומת לב לתוך הזוגיות. אבל לא פעם הפתרון הזה נחווה כתחליף חיוור ולא מספק, וגם בסוף תהליך מושקע כזה, עדיין נשאר אצל חלק מבני הזוג רעב עצום להתנסות ולהתרגש.
במקרים כאלה, גם אחרי השקעה ונסיונות רבים, בסופו של דבר הזוגיות מגיעה אל קיצה. שני הצדדים יוצאים לדרך חדשה, צד אחד מלא סקרנות, ענין ושמחה, והצד השני, הרבה פעמים מתוך תחושה כבדה של אובדן וכאב, על קשר שאולי לא היה צריך להגיע אל קיצו.
פעמים רבות, המסע המאוחר מתגלה ברבות הימים כחיוור גם הוא לעומת החלומות, התקוות והפנטזיות שהתפתחו ברבות השנים. המציאות הקשה של "שוק הבשר" בגיל 30 ומשהו, החוקים החדשים שלא היו כשהזוגיות הראשונה נרקמה, האכזבות, שברון הלב – מביאים לא פעם להתפכחות חריפה. כי "קר, קר שם בחוץ".
אנחנו מכירים זוגות שהצליחו, חודשים ואפילו שנים אחר כך, לחזור זה לזה. בתום מסע ארוך של היסוסים, התלבטויות,פירוק הקשר הראשון, התנסויות חדשות, אהבות, כאבים, אובדנים – הם מצאו בליבם שאיפה משותפת לאחד מחדש את הבית והמשפחה. המסע חזרה לזוגיות מלווה לא פעם בטיפול זוגי, בו עובדים על כעסים וכאבים חדשים וגם ישנים, יחד עם כיסופים לחזור למשהו טוב שהיה שם בבירור פעם. לפעמים יש לסיפור הזה סוף טוב.
בחזרה לשואל שלנו: אנחנו לא יודעים מה יהיה בסופו של המסע שלכם, אילו תחנות אתם עומדים לעבור בדרך. אתם ללא ספק נמצאים באחד מהעיקולים הקשים והמסוכנים. מאחלים לכם שתצאו ממנו בשלום.
אי אפשר להכריח מישהו לאהוב אותך או לרצות להיות איתך. אם תצליחו לעבוד על הקשר ולמצוא בחזרה את האהבה והריגוש בתוך היחד שלכם – הרווח של שניכם (ושל הילדה). אבל גם אם לא, אנחנו מאחלים לך שתצליח לגדול ולהמשיך למקום של צמיחה והתקדמות. ברגעים הכי מסובכים בחיים שלנו אנחנו הרבה פעמים לומדים שיעורים מאוד חשובים על החיים, ובעיקר על עצמנו.
- יעל דורון, פסיכולוגית, וגילי בר, מאמן לזוגיות, מכון זוגות
