החותנת
יעל משאלי, חותנת טרייה לכלה צעירה, טוענת שהפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו", אינו המלצה לחתן, אלא אזהרה להוריו. הזמן שלנו להגיד לילדים מה לעשות נגמר
הטראומה הזוגית הראשונה בחיי נישואיי המאתגרים התרחשה רגע אחד לפני החופה. עשרים וכמעט שבע שנים עברו מאז ואני נזכרת בה בכל פעם שהיא רלוונטית.
הדבר האחרון שהזכרתי לחתני המיועד בפגישתנו האחרונה לפני החתונה (כשבוע לפני, כנהוג במקומותנו) הוא את בקשתי שלא יסתפר לפני החתונה. ככה, בדיוק כמו שהוא נראה באותו רגע אחרון שלפני הפרידה הנצחית לשבוע, ככה בדיוק אני רוצה לראות אותו כשהוא מובל על ידי אביו ואבי לכסות את פניי בהינומה, לפני החופה. הוא הבטיח.
והנה הוא בא, הקהל מקדם אותו בדרך אלי בשירת אווו-אווו-אווו-איייי (מהג'ינגל של המפד"ל לדורותיה), ואני אחוזת התרגשות ושמחה רואה אותו מתקרב, שמח ונרגש בעצמו, ואת ראשו מפארת תספורת קצוצה בת כמה שעות.
הבירור (שנעשה מייד בהיסגר אחרינו דלת חדר הייחוד) הניב הסבר קצר אך אולטימטיבי: "ההורים שלי ביקשו שאעשה את זה בשבילם. זה חשוב להם".
הזיכרון הזה רלוונטי, שוב, השבוע, כשהפכתי בעצמי לחותנת ויש לי כלה. סוף סוף הגיע זמני לממש את הנדרים שנדרתי במשך השנים ומהותם: על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו. אל היחסים של כלתי ושלי לא יחלחל הארס של "להורים שלי זה חשוב".
אני, כמובן, לא היחידה שהתמודדה בנישואיה (ולא בהצלחה) עם "להורים שלי זה חשוב" ועם "אותם אני כבר לא יכול לשנות", הרי אם הייתי היחידה, לא הייתי זוכה בפסוק הכל כך חזק הזה בבראשית, תיכף בבריאת הזוג הראשון. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, הוא לא המלצה לחתן, אלא אזהרת מסע להוריו (ולהוריה, בטח גם להוריה לא פעם). הילדים התחתנו? מזל טוב. עכשיו בדיוק הזמן שלכם לחכות שישאלו אתכם, יזמינו אתכם, יבקשו את עצתכם ועזרתכם. הזמן שלכם להגיד לילדים מה לעשות נגמר.
כמו עד שהם בגרו והתחתנו כך גם אחרי כן, הורים עשויים להיות הכוח החיובי הכי
משמעותי בחיים של ילדיהם. מאכילים, מטפחים, מלמדים, מעודדים, מחבקים, תומכים. מזינים במובן הכי טוב. מצד שני, הורים עלולים גם להרעיל את ילדיהם ברגשות אשם, בפחד, ברצון למצוא חן בכל מחיר, להשביע רצון, להרוויח אהבה במאמץ. להרעיל ממש.
באפשרות הראשונה רוב הסיכויים שהיחסים ביניהם כאנשים בוגרים יהיו יחסים מעשירים, את כל הצדדים (כולל הנכדים העתידים לבוא) ובאפשרות השנייה היחסים יחרקו, הנסיון להשביע את רצון ההורים על חשבון בן או בת הזוג ינחיל אכזבה מתמדת לכל הצדדים (כולל הנכדים).
הורים שמה שחשוב להם יותר חשוב ממה שחשוב לבחירת לבו של בנם, זורעים מוקשים בחיי הנישואים של בנם. מוקשים קטנים, מוקשים גדולים, מוקשים שאפשר להתגבר עליהם במאמצים גדולים ומוקשים שמכאיבים ומרגיזים גם במרחק של שלושים שנה ויותר.
ככלה תמיד חשבתי שאת המודל הנכון ליחסים טובים קובעים המבוגרים. עליהם האחריות להתוות את המסע. עכשיו אני המבוגרת האחראית ואני מבטיחה לעצמי ולכלתי שאין שום דבר שחשוב לי יותר ממה שחשובים לי היחסים הטובים בינה ובין בני. ביני לבינה, היא קודמת.
